Life Is A Show

"דבר איתי ביום שבו תחליט שאני לא הברבי שלך אלא בת אדם.

שבעתי מהמשחקים האלה שלא מובילים לדבר"

כמה כבר אפשר לדבר?

כבר כבר אפשר לדסקס, לדוש, לחפור?

כמעט שנה מאז שעשיתי את הטעות הזו ונתתי לו לזהם אותי.

כמה כאב, הן פיזי והן כאב לב סבלתי ממנו.

רק בשביל לשמוע ממנו, כמעט שנה אחרי, בחור אחד שהיה כריבאונד ויותר מדי מחשבות, דמעות ותחושות-

שהוא רצה לנסות שוב, והבריחה שלי לדרום קטעה הכל.

אמרתי לו שאם הוא באמת היה רוצה אותי זה לא היה מפריע לו.

די, נמאס.

לא רוצה לשמוע עוד משהו בסיגנון "אני ואת עוד נתחתן" ועוד קישקושי חתונה כדלקמן ודלהלן.

עוד ארבעה חודשים אני בת 23.

הזמן מתקתק.

הבחור החתיך הזה מהקמפוס, כמה שהוא מרשים ומושך אותי.

אני לא מסוגלת להתקרב אליו ומזהה קווים של חוסר רצינות שלמדתי להכיר ולשנוא כל כך.

הוא לא ביישן, הוא כנראה החליט שאני לא בשבילו.

גם אני החלטתי שהוא לא בשבילי ברגע שהוא סיפר לי שהוא טס לחו"ל.

ולמה, לעזאזל,

אני תמיד בוחרת בפינצטה את אלה המריעים לי ביותר?

והם אלה שאני אוהבת יותר מכל.....