והזמן, ממשיך ללכת..
בלי להרגיש הזמן נוזל לי בין האצבעות.
חצי שנה בבאר שבע, וכל כך הרבה על הראש.
לימודים, ומבחנים, ועבודות, וציונים שלצערי הרב לא יצאו טוב כמו שרציתי.
יש עוד אפשרות לשפר אבל הלחץ מתחיל להיות גדול ואני מנסה למנוע אותו כמה שיותר.
ובכל זאת,
מחר אמורים להתפרסם ציוני הפסיכומטרי שעשיתי לפני כשלושה שבועות,
ואני לא מצליחה לעצום עין אחת הלילה הזה.
שעה ומשהו הסתובבתי והתהפכתי במיטה, סיימתי אפילו את "אקליפס", החלק השלישי בסאגה המקסימה הזו של "דמדומים".
לא מאמינה על עצמי שאני קוראת כבר ספר שלישי באנגלית,ספר שני שהוא מעל 500 עמודים.
האנגלית אמנם סה"כ בסיסית, אבל שטף הכתיבה והמילים והחשיבה גורמות לי לחוש כאילו אני שוב בארה"ב.
כאילו לא עברו כמעט שנתיים מאז שארזתי את החיים שלי במזוודה ונסעתי להציג את עצמי ליהודי התפוצות.
מי חשב אז על משבר,
מי חשב אז על שפל שאין כדוגמתו ולא היה כדוגמתו בשבעים השנים האחרונות.
ואני מנסה להיות אופטימית.
החבר'ה מצטחקים שזה הזמן הנכון ביותר להיות סטודנט, ללכת ללמוד. הרי הכלכלה המתחדשת תשווע לידיים עובדות, למהנדסים חדשים.
ומנסה להצטמצם, ללא יותר מדי הצלחה אבל באמת שמנסה.
וחושבת ושוקלת באמת את האפשרות לוותר על הפינוק של הדירה שנה הבאה ולהיכנס למעונות.
אצל המשפחה אני לא אשאר לגור, זה יותר גרוע מאשר לגור עם עוד שותף בחדר במעונות, באמת.
מהרגע שהוצרכתי לפנות את יחידת הדיור בחצר, הפרטיות שלי התכווצה לשעות מסוימות (הקטנות של הלילה) וכנ"ל גם השקט.
מזל שגיליתי את חדרי הלמידה החביבים בקמפוס של הגדולים. באמת נחמד שם ותמיד יש שם איזה סטודנט להנדסה חייכן שמסכים לעזור עם שאלה סוררת בפיזיקה או מתמטיקה.
וכבר חצי שנה אני כאן, אולי קצת יותר.
צובטת את עצמי ולא מאמינה איזה תהליך עברתי שהביא אותי לכאן, שבאמת התחלתי ללמוד.
וההרגשה הזו שלאט לאט הבילבול הזה, שאחז בי וטילטל כל חלקה טובה בשנה האחרונה, מהרגע שחזרתי מארה"ב, מתחיל להתאזן.
ובכל זאת,
עדיין מתלבטת בכל ליבי,
אם אני הומנית או ריאלית בדרך המעשים שלי.
ובכל פעם מחדש, ניתכת התשובה- אני באמצע.
ועדיין.
למה צריך לבחור?
ולמה עדיין, באמת, לא עשו איזה קורס לשיטות כמותיות יוצרות או קורס לכתיבה יוצרת של תרגילים בפיזיקה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
