בלי להרגיש, כבר השלושים באוגוסט.
אני כבר כמעט שלושה חודשים בבית.
עוד חודש וקצת ואשב מחדש על כיסא הסטודנט ואלמד.
"אין עוד יום, אין עוד דקה"...ונדמה שהזמן טס בלי לשאול, בלי להיות מודעת לכך, בלי אף כוונה לעצור.
חזרתי לגור אצל ההורים למעט גיחות מעטות דרומה, במיוחד בחודש הראשון בבית.
מצאתי דירה מדהימה, מרוהטת ובמרחק יריקה מהאוניברסיטה, שותפים מקסימים והכל בסדר.
מתחילה ללמוד ניהול, שזה מנהל עסקים לתואר ראשון בבאר שבע.
העתיד נראה מבטיח, טפו טפו.
איכשהו הדברים התחילו להסתדר בטור הנדסי, אחד אחרי השני, אט אט.
גם הבטן והמצב הרפואי שהעכיר והחמיר עם הזמן בבאר שבע הראה השתפרות קלה.
אבל עדיין המצב בעייתי.
אין יותר בעיות עם בלוטת התריס, שגרמה לי לירידה הזויה של שישה קילוגרם במשקל ולחוסר רציני באנרגיה.
ומצד שני- פתאום צצו להן חוסר רציני בברזל (מישהו אמר אנמיה?) ובעיות כולסטרול מוזרות.
עובדת כמוכרת סבונים ברשת ידועה כאן באיזור, לאחר שרשת הספרים הודיע לי שהם לא מחפשים עובדים.
כאן כבר קצת הסתרתי אמת וסיפרתי שאני אחרי שנת לימודים קשה ואינני יודעת מה צופן לי העתיד.
הגיע הזמן לספר להם עכשיו מה קורה, ו..וואלה, ההחלטה לא קלה.
הרומנטיקה הוקפאה עד הודעה חדשה. לא מוצאת דבר שמרגש אותי ומחדש לי (ולא, לא רוצה שיביאו לי רוגלך כמאמר הפירסומת הישנה ההיא).
רק רוצה שיהיה לי טוב. ומישהו שיאהב אותי ויחבק אותי.
זה כל רצוני.
בסוף זה גם יגיע, לא?
חתונה של הקצינוס. מי היה מאמין? חברי היקר וידידי הטוב, אחי הגדול החורג והתאום הבלתי רשמי שלי, מתחתן.
הוא בן 25, אישתו לעתיד בת 22, הם מאורסים כבר למעלה משנה וביחד שלוש שנים, מאז המלחמה והיום ההוא שהודעתי לקצינוס שאני כמו אחות בשבילו והוא לי כמו אח, ומעולם לא נמשכתי אליו.
אז אני שמחה ומאושרת בשבילו, חושבת שהם קצת מקדימים אבל כל עוד טוב להם והם שלמים עם ההחלטה- שיהיה להם בכיף.
עכשיו רק נותר לבחור את השמלה ולראות איך אני מסתדרת על טרמפ.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
