בזמן האחרון,למדתי שאני צריכה להיזהר מאוד במה שאני מבקשת.
לסתום את הפה אני חייבת,עכשיו עוד יותר. לא כל מה שאני יודעת אני יכולה לספר.
כי ככה זה,ואני חייבת לכבד את זה,וככה היו גם לפני ויהיו גם אחרי.
בשבוע שעבר זה היה בעניין של צורת נשיאה מסויימת של ציוד,שבסוף קיבלתי כמו גדולה כמות הגונה ויתר על המידה ממנה,
ואם זה השבוע-שכל כך רציתי להיות בתורנות מטבח ולקבל איזו משימה ענקית,
וקיבלתי את שתיהן-ביום ראשון,על הבוקר,רק בשביל לגלות בסופו של דבר שאני לא אעשה אף אחת מהן,
כי השתחררתי הבייתה,לשלושה ימים.
וזה מוזר להיות בבית,שפתאום הצבא הפך להיות מרכז החיים,והחברות מהטירונות ומהצוות ומהקורס ובכלל מכל החמולה הענקית שאנחנו הן ה-משפחה שלי והן אלה שמקשיבות לכל דבר,ואלו הן שתומכות,ועוזרות,ומעודדות,
ועושים הכל ביחד.
אם זה להתקלח,או לישון,לאכול,לרוץ,ללמוד,לעבוד,לשמור או סתם לשבת ולצחוק ביחד...
זה הכל,כל הזמן,ביחד 24 שעות ביממה,שבעה ימים בשבוע.
והאמת? שאני נהנית,ומתגעגעת כל כך.
ומחר אני חוזרת לבסיס,והחום מראה רק על 38 מעלות,ואני לא מרגישה טוב.נראה מה יהיה מחר,נקווה לטוב.
והחבר'ה היו בטיול חנוכה,מי עם הצופים ומי עם האיחוד החקלאי,בגלל זה לא תפסתי אף אחד.
והיום קצת נהגתי,וביררתי יתרה בחשבון ומסתבר שסופסוף,אני יכולה לרבוץ על זרי הדפנה,
וקניתי זוג עגילים,ממתכת,זהה,עם אבן.רק נחשו איזו-כן,לשם. והם כ"כ יפים.
ואני מתגעגעת אליו עוד יותר,וכל כך.
יש סיכוי שהוא הנפילה החדשה? זו צניחה חופשית מדי. הוא תמיד היה חולשה שלי,מההתחלה.
רק שכולם מעודדים את זה...וזה שאסור לי לספר מצד אחד,ומצד שני מותר לי לצעוק לכל העולם שכל מה שהכי לא ציפיתי לו קרה בדרך מוזרה וגורמת הלם ביותר, עוד יותר מסבכים את הכל.
דובי שמנדוז שכמותו...אם הייתי מכירה אותו לפני,הייתי רצה לעשות שנת שירות.
אבל גם צבא זה טוב,שיהיה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
