Life Is A Show

הילדה הכי יפה בגן יש לה עיניים הכי יפות בגן וצמה הכי יפה בגן ופה הכי יפה בגן וכמה שמביטים בה יותר רואים שאין מה לדבר והיא הילדה הכי יפה, יפה בגן                   יהודית רביץ-הכבש השישה עשר-הילדה הכי יפה בגן   מגיל אפס אמא שרה לי את השיר הזה. בהתחלה בשביל לנסוך בי ביטחון עצמי אבוד,שנאבד כשבגיל שלוש הוצרכתי להרכיב משקפיים,משקפי ראיה,שמלוות אותי עד עצם היום הזה,וכל כך לא אהבתי ללכת איתן. ילדה קטנה,בלונדינית ומקסימה,עם משקפיים גדולות ועגולות,כיאה לסוף שנות ה-80 והאופנה החולפת. ילדה יפה. שגדלה להיות תלמידה יפה,ורקדנית יפה,ומדריכה יפה.....אמא תמיד חושבת שאת יפה. וככל שהשנים עוברות,את רק נעשית יפה יותר ויותר. וזה היה ברור,שכדי להשלים את המעגל- אני אהיה גם חיילת יפה. לאלו שהטילו בי ספק לפני שהתגייסתי ופסלו בבוז את המסלול שהתקבלתי אליו,הפטרתי באמירה "חכו חכו,אני אהיה הקצינה הכי יפה בצה"ל" וזה באמת כך. חיילת יפה,עם חיוך שלא נמשה מהפנים (בסיגנון משק"יות ת"ש),מדים ירוקים וצמה ארוכה ארוכה בצבע ג'ינג'י-בלונדיני, ועיניים שצוחקות,גם כשהיא עצובה מבפנים.   אף פעם לא הייתי מוקצנת בהתנהגות שלי.לבכות אני בוכה בשקט,לצחוק אני צוחקת בצחוק גדול,אבל לא בצורה דרמטית או וולגרית מדי. הריאליות הזו שלי,המחשבה האחראית,הרצינית,הבוגרת הובילה אותי להתנהגות שונה מהבנות האחרות,כבר בגיל צעיר. למדתי שאני חזקה,שאני יותר בוגרת. בעצם,הבנתי שיש לי כוח רצון. כבר אז,בגיל צעיר מאוד,הבנתי שהכל זו בחירה שלי-אם לבכות או לצחוק,אם להיעלב או לא.במיוחד בקטע של לבכות ולהיעלב,שניהם ביחד או כל אחד לחוד.   בצבא זה עוד יותר התגבר. עכשיו אני כבר חיילת. ומכיוון שאני חיילת לכל דבר,וחיילים אינם בוכים,גם אני לא בוכה. כבר חודש וחצי בצבא,ואף פעם לא בכיתי. דמעות התרגשות נזלו לי לאורך הלחיים בטקס הסיום של הטירונות שלי,כשעמדתי כולי מתוחה,זקופה וגאה ונשבעתי להיות חיילת בכל רמ"ח איברי.   את הטירונות והקורס אני בעצם עושה באותו המקום,כך שהמשכתי להיות עם הבנות מהטירונות גם במסגרת הקורס עצמו. בטירונות הצלחתי להציב את עצמי בנישה שמצאה מאוד חן בעיני.לא נלחמתי על המקום שלי,לא התווכחתי יתר על המידה,והכי חשוב-הייתי אני,לגמרי ולחלוטין,משוחררת מכל תסביך כלשהו,ונהנתי מכל רגע. הבנות למדו להכיר אותי כמו שאני,עם כל השטויות שלי וכן,גם חוסר הביטחון הקטן הזה ושמחת החיים הילדותית שלי,שנמצאת בדברים מוזרים כמו לשיר כשקמים בבוקר ולחבק את כולן באהבה. הבנות האלו הפכו להיות חברות שלי,והן אלו שהודיעו לי שהן בחרו אותי להיות מועמדת לקטגורית החיילת למופת של המחלקה בטירונות. בסופו של דבר לא זכיתי באף תעודת הוקרה,אבל ההרגשה הזו,שמישהי החליטה לבחור בי כי לפי דעתה הייתי הכי מתאימה,החמיאה לי מאוד.   בקורס הדברים קצת השתנו,כי חילקו אותנו אחרת והפרידו בין חלק מהבנות שהיו איתי,וצירפו אלי בנות אחרות. בעצם,להתחיל הכל מחדש-צוות חדש,מפקד חדש,אפילו חדר חדש לישון בו עם בנות לא מוכרות. והסתדרתי. שוב החיוך והעזרה והאהבה הבלתי נגמרת הזו שלי לאנשים,הוכיחה את עצמה. נאיבית הייתי כשחשבתי שאנשים לא יתחילו לפרוש,ועוד יותר נאיבית מכך שחשבתי שזה לא יפריע לי.   האווירה אצלנו בקורס הייתה נוראית.חוסר מוטיבציה משווע שגרם גם למי שהיה בריא פיזית להרגיש לא טוב פסיכולוגית. בשבוע השני של הקורס אני כמעט לא הייתי,כי כאמור,חטפתי שפעת במלוא מובן המילה. והשבוע? חזרתי בכוחות מחודשים,אוהבת ומתגעגעת אל הקורס שלי.הרבה אנשים עזבו,אבל אלא שנישארו באופן פלא נראו רגועים מתמיד,רציניים יותר ועם הרבה יותר מוטיבציה. אין כמו ההרגשה שיש אחרי מוראל קורסי מטורף מול חדר האוכל,כשאנחנו יודעים שאנחנו צועקים הכי חזק. התחיל להיות טוב,סופסוף.   וחילקו אותנו למגמות,וקיבלתי את מה שרציתי,שתיכננתי עליו מהרגע הראשון שידעתי שאני מגיעה למסלול הזה. וזו מגמה שיותר קשה להתקבל אליה,והתחרות עליה הייתה גדולה מאוד. והייתי הכי מאושרת בעולם כשהודיעו לי שאני הולכת להיות שם. אז למה לא הייתי מאושרת אחרי? מה הפריע לי? ולמה הרגשתי את גוש הבכי מחניק בגרון,ללא אפשרות לצאת? כשהיא מחייכת גם אני מחייכת וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן.   וזו באמת שאלה טובה.....