Life Is A Show

כל כך הרבה זמן לא כתבתי כאן.

הלימודים מעמיסים מכל הכיוונים והמקום לאי-עשיה שמוביל למוזה הולך והצטמצם.

ואולי יותר קל לשכוח ככה.

כמעט שמונה שנים שיש לי את הבלוג הזה, סוג של מצבה קיימת לכל התהליך הזה שעבר עלי, מתיכונסטית מבולבלת לאישה צעירה וקצת יותר מסודרת. הבגרות תמיד הייתה שם, אבל אולי היום היא מתובלת בקצת יותר ניסיון חיים, רצונות מחודדים יותר ובעיקר זכרונות.

פברואר 2011. מי היה מאמין שאגיע עד לכאן?

כל כך הרבה זמן עבר.

ועבר המון.

שנה שנייה לתואר, עבודה שרק יכלתי לחלום שתהיה לי, חבר מקסים ומדהים כמו שתמיד תמיד ביקשתי לעצמי.

קפצתי כאן לבקר, עברתי על הלינקים של הטקסטים הנבחרים שכתבתי, והדמעות שוב מתגלגלות.

מי אמר שהחיים האמיתיים קלים יותר?

ההחלטות נעשות יותר ויותר כבדות, הרות גורל.

דלת נסגרת ודלת נפתחת, החיים ממשיכים.

כנראה שבסוף הכל עובר, נכון?

רק שהמרירות הזו תעבור, היא לא במקום, בכלל.