Life Is A Show

שבוע מטורף,מלא בעבודה.

מתחיל ביום ראשון,במיליון אוטובוסים לא נכונים וביטולים לא קיימים,והתפרצות בכי ענקית,מול כולם.

וממשיך בהכנות מטורפות של כל דבר אפשרי בבסיס לסדר.

סידרתי את המשרד שלנו,בכוחות עצמי.

הקצינה שלי ביקשה,המשקיות האחרות נעלמו מהשטח (כמו תמיד) ומי עשה את העבודה השחורה,של לזרוק ניירת מלפני עשרות שנים?

עבדתכם הצנועה.

והבדיקת סדר עברה.

וחזרנו שישי בבוקר,היישר לאזכרת השנתיים של עדי.

ובכי,וצחוק,ולא יודעת איפה מתחילה לבחוק או לצכות....

ובערב נוסעת לרועי,פעם ראשונה.

לובשת אזרחי,בלי שום זכר לכל התחפושת הירוקה הזו.

וסופסוף זה רק שנינו,בלי ביפרים משונים שמצלצלים כל שנייה.

כמה שבא לנו,איך שבא לנו.

ולא מצליחה לישון כל הלילה מרוב התרגשות.מסתכלת עליו בלי  הפסקה.

והוא גם ככה,אותו הדבר בדיוק.

ולשמוע אותו אומר לי,ככה סתם,בלי שום סיבה

"אני אוהב אותך"

ולחייך עמוק עמוק בפנים,ולהינמס לחלוטין כשהוא פשוט מודיע שאני פשוט יצור.

יצור מדהים.