סגרתי שבת.
ומה אני עושה כאן באמצע שבוע? זה רק מקרי.
כל כך הרבה קרה בזמן האחרון.
לפני שבועיים,יום רביעי בערב,הייתי עם רועי במשרד שלו,והיה ממש נחמד והכל.
הוא לא העיר לי על דברים,כמו ההרגל הזה שנעשה לו בזמן האחרון,והיינו רק שנינו לבד,אחרי שבוע מאוד עמוס מבחינתי שבכלל לא עבדתי בו אלא רק עשיתי מטבחים,בערך...
יושבים אצלו במשרד,ואני יושבת לו על הרגליים,כרגיל,והוא מחבק אותי.
ומלטפת לו את הראש,שפיתאום צימח כל כך הרבה שיער.לפני חודש ומשהו כשהגעתי,הוא היה עם גלח.
ומתחבקים,ונמצאים קרוב קרוב אחד לשני,והוא מנשק אותי,ואני מחזירה לו נשיקה,וחיבוק גדול.
ואומרת לו "אני אוהבת אותך" והוא שותק.זה קורה יותר מדי בזמן האחרון....זה נראה קצת חשוד...
מחבק אותי חזק חזק,וממשיכים להיסתבך אחד בשני,ופיתאום אני קופצת.
"תחזרי לכאן,מה קרה?" "אני לא חוזרת"- עומדת בשקט בצד,עם יד על הפנים,מרגישה כל כך מוזר פיתאום.
"בואי תחזרי לשבת" "לא רוצה".
קם מהכיסא והולך לכיווני,מחבק אותי חזק,בחיבוק עוטף ומוחץ.
"מה קרה?" "זה לא אתה,זו אני שפשוט לא מסוגלת". -נכון,כי זה נעשה פיזי מדי פיתאום מבחינתי.
ומספרת לו את אחד הדברים שהכי פחדתי לספר לו,לא ידעתי איך הוא יגיב לזה.
ושנינו חוזרים לשבת,ומדברים על הנושא הזה,כל כך הרבה.עוד משהו נפתח.
אומרת שהרגשתי בטוחה מספיק כדי לספר לו.הוא אומר שהוא שמח לדעת את זה,זה עוזר לו להבין.
(כמה ימים אחרי זה הוא יגיד שבאותו הרגע הוא ממש לא נרתע כמו שפחדתי שיקרה.נהפוך הוא,הוא ממש העריץ אותי באותו הרגע,על זה שהמשכתי הלאה,למרות הכל).
ואני מרגישה בנוח,וזה מצב כל כך מוזר,והוא מבטיח לי שאיתו זה לא יהיה ככה,ואני בוטחת בו,וזו הרגשה כל כך טובה.
וממשיכים לדבר,ושוב עולה כל הקטע של האווירה שיש,של כל מה שקורה.
והוא פיתאום אומר- "את יודעת שהבנות כאן לא אוהבות אותך.יש להן דיעה מאוד מוצקה עליך...."
ופשוט קפצתי אחורה,מהפוזה שישבתי בה בכיסא לידו,מאוד קרוב אליו,וכל כך נפגעתי.
"אתה תמיד עושה את זה,למה אתה תמיד הורס את הרגעים האלה?"
"אתה יודע כמה שזה אתגר להיות כאן במקום כזה,כמה שזה קשה כי זה מקום סגור ובמיוחד כשאני עוד חדשה.
דווקא ממך,בתור הבנאדם שהכי קרוב אלי,ציפיתי למשהו שלא מוריד את המוראל שלי עד כדי כך,בצורה הזו"
כעסתי עליו,נעלבתי ממנו,נהרס לי משהו בפנים.
חיכיתי שהוא יפתח את הדלת של המשרד,שהייתה נעולה,ופשוט רציתי ללכת.
"לא רציתי לסיים איתך ככה את הערב הזה" הוא אמר.
האמת,שגם אני לא,אבל לא הייתי מסוגלת להגיד את זה.
ואז הוא יצא,והתחיל ללכת,בלי להגיד לי שלום,למרות שחיכיתי לו.
הוא נראה עצבני מאוד,ובאמת שלא הייתה לו סיבה-הוא הרי פגע בי.הוא אמר משהו לא במקום.
ואני הולכת אחריו,תופסת אותו בנשק,והוא מתחיל לדבר.
"חשוב לי לדבר איתך לא רק בגלל שאני חבר שלך ואני אוהב אותך,אלא גם מי שרואה אותך מהצד"
כמה חבל שזה לא החזיק מעבר לזה..יום אחרי זה כששאלתי אותו אם הוא כועס עלי,הוא אמר שלא,אבל השתיקה שלו אמרה אחרת.
ואני כבר הרגשתי שזה לא זה,והמצב רק המשיך להיות יותר גרוע בסופשבוע-בשיחות המעטות שלנו,ובמיוחד בנסיעה ביום ראשון חזרה לבסיס,שהוא פשוט ייבש אותי.
ולא חתכתי את זה יום ראשון,כי הייתי בתורנות מטבח עד אחת בלילה,והוא ניצל.
ואז הוא פשוט התחיל להתעלם ממני,ואני במצוקה כלשהי,נפגעת מזה,לא מבינה מה הולך,שואלת בערך כל בנאדם אפשרי מה יש לו,מה קורה לו,למה הוא לא מדבר איתי?
ביום רביעי בערב אני מצליחה לתפוס אותו,רק בשביל לשמוע ממנו איך הוא פוטר אותי באמירה "עזבי,אני לא יודע מה יש לי"
אז אמרתי לא שזה כבר לא אכפת אם הוא יודע או לא,שיוציא אותי מזה,כי אני נפגעת.
ביום חמישי בערב,אחרי שכולם הלכו,הוא פתאום נעשה נחמד,אדם אחר לגמרי.
והמעבר הקיצוני הזה פשוט לא התאים לי.
ובחמישי בלילה,אחרי המשחק של מכבי,שנרדמתי עליו בערך רוב המשחק,הלכנו אליו לחדר,כי שנינו היינו אמורים להישאר ערים גם ככה-אני הייתי אמורה לעלות לשמור והוא האחראי עלינו.
וסופסוף התחלנו לדבר,והוא הצטער על זה שהוא הוציא עלי את העצבים שלו כל השבוע.
אבל זה היה מאוחר מדי.
אמרתי לו כל מה שהצטבר לי בפנים,שיחררתי הכל,כל מה שאי פעם הרגשתי ולא אמרתי.
וזה פשוט נגמר.חתכתי את זה.
וקצת בכיתי אחרי,אבל מהסיבה הפשוטה שהיה לי עצוב שקשר שחשבתי שיצא לא יצא.
לא בגלל שאהבתי אותו,כי הסתבר שפשוט לא.
ועכשיו אני בבית,ואני והוא בעיקרון פתחנו דף חדש,אבל פשוט לא אכפת לי,כי הוא כנראה עדיין לא מבין מי אני בדיוק,אפילו שהוא מאוד כעס עלי כשאמרתי לו שהוא לא מעריך אותי,והוא פתאום התחיל לפרגן לי,מה שרציתי לשמוע ממש ממזמן.
ואני פשוט לא צריכה את זה,וזה מה שאמרתי מההתחלה,ויש כל כך הרבה דגים בים,
ובכלל בגדוד הזה,כשהיחס הוא בחורה אחת על בערך 15 לוחמים,באמת שאין לי שום בעיה.
והמצב משתפר,ואני ממש אוהבת את הבנות,הן ממש עשו לי טוב על הלב-גם בסופשבוע,גם ביומיים האחרונים.
וממש לא ציפיתי לזה. אני רוצה להאמין שהקרח הזה,שהיה בינינו מאז שהגעתי,נשבר כמעט לגמרי.
ואם זה לא מספיק,אז היום,כשיצאתי הבייתה,כי מחר אני נוסעת דרומה דרומה,לא לפני שאני אבקר את סבא שלי,שעבר ניתוח מעקפים אתמול,שכל כך ביקשתי שיצליח.
ובמקרה,כמו איזו יד מכוונת,הופיע היום בבסיס שלנו אחד הלוחמים ממרץ 02,שמחר משתחרר,ובא להיפרד מכולם בפעם האחרונה בתור חייל.
הכרתי אותו לפני שהוא יצא לחופשת שיחרור,אבל ממש קצת,ושמחתי שהוא בא היום,וגם מצאתי לי טרמפ,כי הוא גם גר באיזור המרכז.אז ביקשתי לנסוע איתו,ושהוא יוריד אותי בעיר שהוא גר בה ומשם אני אקח כבר אוטובוס.
בפועל,הוא הסיע אותי עד הבית,ולא הסכים אפילו שאני אסחב את התיק הגדול שלי עד הבית.
הוא אמר שבהתחלה הוא לא תיכנן להסיע אותי עד הבית,כי זו סטייה רצינית בכיוון,אבל כשהוא ראה את התיק הענק שלי וכמויות הציוד (ככה זה כשסוגרים שבת ויוצאים לרגילה אחרי) אז הוא החליט שהוא ישנה תוכניות,כי כאב לו לחשוב עלי נסחבת עם כל הציוד הזה באוטובוסים בדרך הבייתה.
אז נסענו ביחד,ודיברנו המון,ובאמצע הדרך עצרנו בבקעה לגלידה,ולא הפסקנו לדבר,אני והוא ביחד,והשיחה פשוט זרמה,בטירוף,והיה כל כך כיף איתו.לא חשבתי שזה יהיה ככה,אפילו שמהתחלה ידעתי שהוא בחור נחמד מאוד.
והוא אומר לי "זה מדהים,את יודעת,בכלל לא הכרתי אותך עד היום,וזה כאילו שאני מדבר עם מראה"...וכשנכנסנו אלי הבייתה,ועשיתי לו סיור קטן,והוא שואל אותי "את מאמינה בגורל?" זה נראה קצת מוזר...
וכשעליתי למעלה,ללוות אותו לרכב חזרה,לפני שהוא נסע,הוא אמר לי את זה שוב,ואני הייתי ממש נבוכה.
"נעים מאוד,אני החצי השני....."
והוא בשלו "את לא החצי השני,את אני..."
וזה נגמר בהזמנה למופע סטנד אפ ביום שישי.
נראה מה יהיה,אני עדיין לא אוכלת את עצמי.
ועדיין...מה יהיה איתי בסוף?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
