ושוב בבית. זה כיף שפשוט אי אפשר לתאר.
יום חמישי נסעתי חזרה לבסיס.החזירו אותנו לפחות מ-24 שעות. והאמת? שזה היה די ביזבוז.
להגיע ב-12 לבסיס,לגלות שלא נכנסים לאכול כי מחכים לתורן,וראו איזה פלא,בדיחה פורימית שכזו,באופן מפתיע לחלוטין,
מי שנכנס להיות תורן,יחיד ומיוחד במינו,לבד(לפחות בשעה הראשונה) זה...אני!
להגיד שהרגשתי מצוין? זה כבר עבר את סף העצבים שלי ממזמן,אז פשוט נכנסתי פנימה.
הייתי רעבה ונמאס לי כבר מהקטעים האלה,ובאמת שאין מה לעשות.אני לא אתווכח איתם.
(מיותר לציין שזו הייתה באמת זנות מצידם להכניס אותי למטבח,אבל שתקתי,ובסופו של דבר החליפו אותי אחרי שש שעות,ככה שהספקתי להיות בכל האירועים שכמעט ולא היו בבסיס לפורים,וגם בפרידה של גיל).
היה מוזר לראות את כל האנשים אחרי חופשה,במיוחד שזה היה כבר כמעט שבועיים שלא ראיתי אותם,
ואת רועי במיוחד,שבכלל לא זיהיתי אותו כי סופסוף (תודה לאל) הוא הסתפר,וביום חמישי בצהריים הוא בא לקראתי ולא הבנתי מי עומד מולי,עד שהוא הרים את משקפי השמש וחייך אלי,נתן לי נשיקה על הלחי וחיבק אותי.
זה היה די הזוי,אם זו המילה.
הוא מתייחס ומתנהג אלי באופן שונה לגמרי מאיך שהוא היה כשהיינו ביחד.
יותר נכון,עכשיו הוא באמת מתייחס אלי.
הרבה אנשים אמרו שיפה לי איך שהסתפרתי,חלק בכו על השיער הארוך האבוד שלי וכולם,אבל כולם,בלי יוצא מהכלל,לא הפסיקו לגעת לי בשיער (כמעט כרגיל) וללטף לי את הראש (וגם זה די כרגיל).
והפרידה של גיל?
אחד הדברים היותר מרשימים שהייתי בהם. זו הייתה פרידת שיחרור שלו ושל עוד בחור,ששניהם השתחררו ביחד,ושניהם היו אנשי מפתח- גם מבחינה חברתית וגם מבחינה של תפקידים.
היה קצת עצוב,היה מאוד מרגש,והעיקר-היה מאוד מצחיק.
גיליתי שבנים יכולים לדבר המון,בלי הפסקה,ולהיות כל כך הרבה יותר גרועים מבנות,שאין אפילו דרך להשוות.
וגם-שלפעמים אני יכולה פשוט להיות בשקט ולהקשיב,אפילו אם זה לוקח שעתיים,ולעמוד בשקט בשקט ובאותו המקום,גם אם ממש קר לי בכלליות ובמיוחד ברגליים,כי הנעליים שלי רטובות לחלוטין מהמטבח....
את היום הזה חתם חידון ידיעת הארץ גדודי,שבו באופן מפתיע העלו אותי לבמה להיתמודד,והיינו בפיגור מטורף אחרי שאר הפלוגות כל החידון (מפקדה-אגדה.ממש...)
אבל בסופו של דבר,מי היה מאמין,בשאלה המכרעת והאחרונה,שאלת כל הנקודות,שבה כולם הימרו על הכל ורק אנחנו הימרנו על חצי(כי גם ככה לא היה לנו כלום יחסית לכולם),הייתה שאלה על לא פחות ולא יותר...האזור שלי!
ומכיוון שאני מקומית,זה היה הדבר הכי פשוט וקל בשבילי,
ומשום מה,זה עורר קצת סערה,היה מהפך גדול ו...זכינו במקום הראשון :)
ואני,בכבודי ובעצמי,כולי קטנטנה וחדשה בגדוד (ביום חמישי חגגתי חודשיים) זכיתי להביא את הפרס הראשון,שהיה דיוידי.
פרס מכובד לכל הדיעות :)
אף אחד לא ממש הצליח להבין איך זה קרה,כולל אני,אבל הרבה אנשים פירגנו ותמכו,גיל שכבר היה צריך לנסוע חזרה נשאר רק בשביל להגיד לי ש"נוו,זה בכלל לא היה פייר לעלות אותך למעלה.זה היה ברור שתשימי את כולם בכיס הקטן",
ובעיקר,היה מצחיק מאוד.
וסה"כ,היה ממש מצחיק וכיף,אחד הפורים הכי טובים שהיו לי (ואני כידוע,שונאת פורים גדולה) ואפילו קצת התחפשתי בצבא,פעם ראשונה אחרי הרבה זמן,לאזרחית :)
מה שהרס את זה קצת,הייתה העובדה שביום שישי בבוקר קרתה תקלה,וההסעות שלנו לא הגיעו,מה שגרם לי להגיע באחת בצהריים הבייתה,אבל לא התבאסתי,כי זו הפעם האחרונה שזה קורה.
משבוע הבא-יש לי הסעה צמודה עד הבית :) אני הולכת לשרת ממש בתוכו....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
