Life Is A Show

מי היה מאמין שהיום הזה יגיע?

אני,במבדקי קצונה.

יושבת שעות על גבי שעות,עד ארבע אחרי הצהריים.

כותבת את כל החיים שלי על שני עמודים.

ומיליון שאלות,וציורים של ילדים קטנים,ואסוציאציות מוזרות

"אם הייתי יכולה,הייתי צובעת את המשרד!"

ופסיכולוג.

ואני מקווה שעברתי.

ולחזור הבייתה,בטרמפ עד לצומת של אוטובוס ברמלה עם איזה נגד שהולך להיות קצין.

"אז תגידי,כמה זמן את בצבא?"

"חמישה חודשים. ואתה?"

"חמש שנים,עם כל המעבר מלוחם לעורף ולקבע...."

בערך סבא של סבא שלי,אם לא יותר.

יצאתי מהבסיס אתמול בשעה עשר בלילה.בסביבות שבע בערב ההורים שלי הביאו לי את האוטו לבסיס כי הם נסעו,ומסתבר שזה באמת היה הפיתרון הכי חכם.

הקצינה שלי פשוט זרקה לי את הטופס של חוות הדעת לתוך היד "זה שלך,את משוחררת" וזהו זה.

פוסטמה.

וגיל נוסע לספרד,לשבוע.

יהיה מוזר קצת בלעדיו,אבל נסתדר.

אני חושבת שהוא יתגעגע.נראה שקצת קשה לו שהוא נוסע.

אני דווקא בסדר גמור עם זה-שייסע ויהנה כמה שיותר. הוא קורע את התחת גם ככה.

הוא,מצידו,כבר הודיע לי שאני הולכת לקבל ים של מתנות.

שיהיה,באמת.

לזה,אני אף פעם לא מתנגדת!

חוזרת לבסיס היום,וחמישי היישר לנתב"ג,כנראה.

יהיה טוב....