לצאת מהבסיס בשעה רבע לעשר בלילה,לחוצה ועצבנית.
לגלות מה חושבים עלי,ולדעת שזה לא כל כך טוב.
למה לעזאזל הקצין הזה כתב שהוא היה רוצה לקבל אותי במידה פחותה תחת הפיקוד שלו? חשבתי שאנחנו דווקא בקשרים טובים.
לא מבינה מאיפה זה נחת עלי,לא מצליחה להתמודד עם זה.
בקושי ישנה,קמה ממש מוקדם,נוסעת לבקו"ם,פורקת נשק בכניסה,עוברת דרך הסככה הגדולה של האיסוף ושומעת את רס"ר הבסיס,מהצד השני של הגדר,צועק "כל החבר'ה של התותחנים,לעמוד כאן בשלשות,עם הקיטבגים!" ושנייה אחרי לשמוע רעש גדול ובלאגן,ורק לשמוע,בלי לראות,ולחייך.
והמבדקים היו מעיקים,מתישים,והייתה לי תחושת בטן רעה מהפסיכולוג הזה.
וכנראה שנכון לעכשיו לא עברתי.
וזו אכזבה גדולה,וזה עלבון גדול,ובעיקר-שוב ההרגשה הזו,של המירמור,שאני כל כך שונאת להרגיש.
וגיל.
הוא כל כך דואג לי.לפעמים זה מעצבן אותי כי אני פשוט לא רגילה.הוא פשוט קורא אותי,אין שום דרך להסביר את זה.
בחמישי בצהריים,כשהוא דיבר איתי בטלפון ושמע אותי ממש מבואסת,הוא הרים טלפון לקצינה שלי,שהם ידידים כבר הרבה זמן.
איזה יופי שלו היא לא מפחדת להגיד את הדברים שהיא אומרת עלי מאחורי הגב.
אמרה שאני יודעת לעבוד,אבל שאני נעלמת הרבה.
וזה משהו מוזר,כי אני כל כך הרבה במשרד,וכשהיא תמיד מגיעה,פעם במיליון זמן,אני מנצלת את זה הרבה פעמים להפסקה-כמו נגיד,ללכת לשירותים,שהרבה פעמים גם זה לא יוצא לי.
להגיד שנפגעתי? כן,קצת.
הלוואי שהיא תעזוב כבר,שתתחלף,או לחילופין-שתיסתום את הפה כבר ותבין שלא שווה להילחם בי אלא לנכס אותי לצד שלה.
וגיל,המקסים הזה,נסע לספרד בשישי בבוקר.
חמישי בלילה התארגנתי ולקחתי אוטובוס אליו,לעיר שלו.הוא בא ולקח אותי מהתחנה המרכזית היישר לבית שלו.
רואים עליו שהוא בא מבית טוב,ממשפחה טובה...וזה באמת ככה.
משפחה חמה,אנשים ממש נחמדים ומצחיקים,בית שנעים להיכנס אליו...
איך שנכנסנו,אחרי שפגשנו בחנייה את אחיו הקטן והחברים שלו,פגשתי את ההורים שלו,שישבו בסלון ובירכו את כולנו בשלום.
הם קמו,ובאו להכיר אותי וללחוץ לי את היד. "סופסוף אנחנו יודעים לאן הוא נוסע כל הזמן.אנחנו שמחים שעשית את המאמץ להגיע..."
ואני,מחייכת.מרגישה ממש בנוח,בכלל לא במבוכה,כמו שבדרך כלל קורה במעמדים כאלה.
ויושבים עם אח שלו והחברים שלו,ומדברים,ואוכלים פיצה,ואז סתם הולכים להסתובב בגינה שהוא שיפץ וסידר וכל כך הרבה זמן רצה להראות לי,ואני עומדת,והוא בא ומחבק אותי מאחור,חזק חזק,ואני פשוט מחייכת.
אחרי זה הגיע טלפון מאחד החברים שלו,שגם שירת איתנו,שבא לבקר וגם לבקש מגיל שיביא לו משהו מהדיוטי פרי (כמה ישראלי..) ועמדנו ודיברנו איתם בחוץ,ואני באיזשהו שלב התחלתי להרגיש לא טוב-עייפות משולבת באיזה כאב ראש חביב...
אז נכנסנו חזרה הבייתה,ונרדמתי על המיטה שלו,כשהוא דואג לכסות אותי בשמיכה טוב-טוב,והוא נסע להביא את אחיו הגדול מהעיר,ונתן לי קצת לנוח.
לא ממש ישנתי,אלא יותר נימנמתי,וככה יצא שכשהם ניכנסו חזרה,גיל ואחיו הגדול,הייתי בעירנות מלאה.
הם שניהם עומדים ומדברים במבואה של החדרים,ליד החדר של גיל.אחיו שואל אותו "אתה מתרגש? שמח מאוד? זה מגיע לך,עבדת קשה,אתה בנאדם טוב...." ושנייה לפני שהספקתי להבין על מה הם דיברו ומה הייתה התגובה של גיל לשאלה הזו,אחיו נכנס לחדר של גיל,מסתכל עלי,רדומה על המיטה שלו,ובמין קול שהוא עירוב של הערכה והתרשמות ראשונית אומר "איזו חמודה!" ואני שומעת את גיל,מהחדר השני,מחייך ואומר "אין לך מושג עד כמה".
ואני,ביני לבין עצמי,מחייכת. תמיד טוב לדעת שההתרשמות הראשונית היא טובה.וטוב להרגיש נוח.
וההרגשה הזו,של ההבנה שאני נמצאת במקום טוב,וזה אמיתי לחלוטין,טובה עוד יותר.
אחרי זה,כשגילי בא וישב לידי על המיטה,מערסל ומחבק אותי חזק חזק,פשוט אמרתי לו את זה.
"אתה יודע,באמת טוב לי איתך". והוא מחייך,ותוך כדי שהוא מלטף לי את הראש אומר "וגם לי טוב איתך,כל כך..."
"אני לא מבין בכלל למה החלטתי על הטיול הזה. מה עשיתי לעצמי? להיות עכשיו עשרה ימים בלעדייך...."
ואז שנינו נרדמנו,מתעוררים משעון מעורר שלא הפסיק לצלצל בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר,וגיל שמביא לי קפה רותח למיטה ונוהג עד נתב"ג,לכיוון אחד,ומצטלמים סתם ככה,ואני ואחיו הקטן שמלווים אותו עד לצ'ק אין,והוא מחבק אותי חזק,ומנשק אותי,ואומר שוב פעם ושוב פעם תודה על זה שבאתי וכמה שהיה לו כיף שהגעתי אליו,פעם ראשונה,ובכלל שבאתי להיות איתו לפני הטיסה.
נותן הוראה להתקשר אליו איך שאני נכנסת הבייתה,ואומר את זה גם לאחים שלו,ונפרד מאיתנו.
ואתמול בערב,בסביבות תשע ועשרים,הטלפון הסלולרי שלי צילצל,ועל הצג היה מספר עם הרבה מאוד אפסים-הוא התקשר מספרד.
יש לו ארבע דקות שיחה,יש סיכוי שיתנתק,אבל ניקח את הצ'אנס.אומר שהכל הסתדר כמו שצריך,שממש יפה שם,שאני חייבת לבוא ולראות,שהוא מצלם הרבה ושכיף לו,ושוב אומר שהוא כל כך שמח שבאתי להיות איתו,ותודה על הכל,ואני אומרת שאין בעד מה,כי גם אני נהנתי מכל רגע...ובאותה השנייה השיחה מתנתקת,וכמה רגעים אחרי הוא מתקשר שוב "לימורי? השיחה התנתקה,ויש לי עוד איזה עשר שניות אז אני רק רוצה להגיד לך לילה טוב....."
ואני מחייכת. כי נשאר בכלל לעשות משהו אחר?
ואנחנו עדיין לא ביחד,לא רישמית. וכל כך כיף לי איתו,וטוב לי ככה,בלי הגדרות ובלי החלטות טרם זמנן.
וברוח הזו,ההיתולית והלא רישמית שיש ביני לבינו,סיכמנו שכשהוא יחזור מספרד הוא "יציע לי חברות",ממש כמו שכשהיינו ילדים קטנים,אפילו שזה ממש לא ככה.
ויהיה טוב,והולך להיות לי עכשיו עוד שבוע לא קל בכלל,עוד אחד ממספר בלתי מוגבל של כאלה.
וקצת הסתובבתי היום-נוספו עוד שתי חצאיות מעצבים לרשימה של הביזבוזים,ושני בשמים חדשים-עדן,כי נגמר לי,ו212 סקסי,כי התחשק לי לעשות לעצמי קצת מינוס. ונפגשתי עם חברה טובה שלא ראיתי ממזמן,והלכנו לאחד הבארים באיזור שלנו,שכולם יושבים בו,והיה מוזר לראות פשוט את כל הביצפר שלי דחוס בתוך פאב אחד.היה קצת מגעיל בקטע הזה,אבל לא התייחסתי וזה עבר הלאה.
ומה בסוף? יהיה טוב,זה חובת המציאות.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
