אחרי יומיים שבקושי הייתי בבית,מחר זה קורה.
לא ג'ובניקית יותר,אלא הרחק-הרחק משם....
מחר.
וזה נראה כל כך קרוב,וכל כך מפחיד.
אני כבר לא צעירה,ואני מפחדת להגיע למקום שלא יהיה לי טוב בו,מקום שלא יהיה סבב שני טוב אלא יהיה יותר גרוע מהקודם.
ופיתאום חוששת,ככה קצת- אולי כבר אין לי את כל האנרגיה שהייתה לי אז,להשקיע בהכל מההתחלה,לפגוש אנשים חדשים,להתחבר?
ומצד שני,כל כך מקווה שיהיה לי טוב. כל כך מקווה שמה שלמדתי משם ומה שהיה לי יחזור על עצמו.
וגם,קצת עצובה.
התחלתי להתרגל לחיים האלה,המשוגעים,של להיות כל יום בבית.
ואולי בגלל שלא הייתי כל כך הרבה בשבוע האחרון,אלא הרבה אצל גיל,והייתה לי סוג של חופשה גדולה שכזו,אני מרגישה את התחושה הזו.
אבל יודעת בתוכי שמעיק לנסוע כל יום בכל כך הרבה אוטובוסים,ועדיפה כל כך הנסיעה הגדולה,והחד כיוונית בתחילת השבוע,ואותה האחת בסופו של אותו השבוע,או השבוע שאחרי.
אתמול,אחרי שנסעתי בהרבה אוטובוסים והייתי ביותר מדי מקומות,נכנסתי הבייתה ב-9 בערב,רק בשביל לארגן תיק ולעלות ככה,איך שאני,עם המדים,על האוטובוס לירושליים,לראות את גיל.
התרגלתי להיות איתו. כל החודש האחרון הזה נתן כזו זריקת מרץ לקשר שלנו.
בנינו אותו בחודש הזה,היינו כמה שאפשרי היה שנהיה ביחד,אפילו קצת יותר מדי.
וכל כך כיף לי איתו,והוא לא מפסיק לפנק אותי,וההרגשה היא שהוא שם כמו שאני רוצה שאהיה שם,ובדיוק כמו שאני רוצה להיות באותו המקום בדיוק.
ולשמוע,ככה,בלי סיבה, "מה לא הבנת? אני אוהב אותך..."
ולקבל בבוקר,ביום חשוב כל כך כמו אתמול,הודעת אסאמאס-
"צ'וצ'י,בוקר טוב יפה שלי,שיהיה לך בהצלחה היום,אני אוהב אותך..."
ופשוט לחייך,ולהבין שיש לי משהו קטן וטוב,ואחרי כל כך הרבה זמן שחיכיתי וחיפשתי וקיוויתי וביקשתי ופיללתי ומה לא,זה כיף לא נורמלי.
והיום בבוקר,כששנינו בקושי מתגרדים מהמיטה,והוא מסיע אותי לתחנה מרכזית,רק כדי לגלות שאנחנו בשתי דקות איחור,ולרדוף אחרי האוטובוס חצי מהדרך שלו,רק כדי לגלות שיכלנו להמשיך לישון חצי שעה...
והוא משוגע,וזה סיפור הזוי ומצחיק,ושרפתי היום כל כך הרבה זמן במרכז ייבוש-על ספסלים-של-חיילים הזה,ומחר אני עולה ליחידה,היחידה החדשה שלי,שממוקמת בצפון הרחוק....
תחזיקו לי אצבעות,אני כ"כ אצטרך את זה.
מקווה בכל כולי שיהיה לי הפעם,קצת טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
