אין כמו האויר הזה,החמים והקצת מעיק,בשביל לגרום לי להרגיש,איכשהו,בפעם הראשונה,מה זה באמת מוצ"ש.
חמישי-שישי מלאים בגיל,שבא לשפצר לי את הכומתה החדשה,הירוקה,ונרדם אצלי עד הבוקר.
בשישי זה כבר היה מתוכנן מראש,והוא בכל זאת נרדם אצלי קצת,עד שקמנו והלכנו.
והיום? מתעוררים די מוקדם,אני לא רוצה לחזור הביתה,רק רוצה להמשיך להסתכל עליו,כשהוא ישן....
הולכים לבקר את הפלוגה,מן מנהג כזה שנוצר לנו,ומתעכבים שם כרגיל.
ובסוף? הולכים כל המשפחה,לסרט,כמו בימים הטובים.
"מלחמת הכוכבים-פרק 3-נקמת הסית'" הוא סרט קשה,שובר קופות לחולי הדאבל-טרילוגיה ובעיקר,אבל בעיקר,בילוי משפחתי נטו,כמו שלא היה לנו ממזמן.
ועכשיו כאן,בבית,חוזרת לארוז ולארגן.
כבר הודיעו לי מתי אני סוגרת שבת,מה שאומר שבשבת של יום ההולדת שלי אני בטוח אהיה בבית.
עוד לא יודעת מה אני אעשה,כל עונת ימי ההולדת עכשיו בפתח.
הראשונה זו אמא,ביום שני השבוע. הועלתה ההצעה לשלוח לה זר פרחים גדול,בהפתעה.
זה כנראה מה שיקרה בפועל,כשאני נמצאת כל כך רחוק,בצפון.
פתאום מתחילה קצת להתגעגע,עדיין לא מתחברת למקום החדש.נעים שם ונחמד,אבל אין את ההיסטוריה והחיבור לקרקע כמו ביחידה הקודמת שלי.
שם הרגשתי כאילו הגעתי למקום שהייתי צריכה להגיע אליו. כל כך כאב לי כשלקחו לי את הכומתה הטורקיז מהכתף והחליפו אותה באחת אחרת,בצבע שונה. ממש "גיירו" אותי.
אבל אני בטוחה,שככל שהזמן יחלוף,אני יותר אתחבר ויותר ארגיש שייכות.
דבר אחד אני כבר יודעת-שהלוואי והלוואי,ואני אעשה הכל כדי שכך יהיה-הסיוט שהיה לא יחזור על עצמו,בשום הון שבעולם. ובשום צורה שאני מוכנה לה.
חוזרת לבסיס מחר,בנסיעה משולבת וירוקה למדי,חוזרת בחמישי,אם יתאפשר לי,היישר למדורת ל"ג בעומר עם גיל וכל החבר'ה שלו,ואז זהו,קצת להתנתק.
עם כל כמה שאני אוהבת אותו,וכמה שאני אוהבת להיות איתו,היינו ביחד כל כך הרבה.
אפילו קצת יותר מדי.
ואני מפחדת מהרגע שיגיע יום אחד,שבו יהיה לי כל כך קשה להיפרד ממנו.
וזה עכשיו כבר מתחיל,קצת...מן סוג של געגוע שיכול להיות רק לי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
