זה קצת מוזר לכתוב כאן פתאום,אחרי כל כך הרבה זמן שלא הייתה פה.
מאיפה להתחיל לספר? זו כבר הבעיה הכי קשה שלי.
אולי מזה,שהשבוע,ביום שני,יצאתי מהבסיס היקר שלי,שנמצא שני מטר וצעד מסוף העולם,ונסעתי משמונה בבוקר עד שלוש אחרי הצהריים כמעט מדינה שלמה בשביל להגיע לבה"ד 1,לטקס שהוא בכלל לא שלי?
אבל של חברות שלי,הקצינות קישור לעתיד,הבנות הכי מקסימות שאני מכירה,ושרק בגללן היה שווה לנסוע כל כך הרבה עד לשם.
וכן,התרגשתי יותר מהן כשהן קיבלו את סיכת המ"מ,והוכרזו כמפקדות לכל דבר בצה"ל,ובמיוחד כשזה הפעם הראשונה שנערך טקס כזה של המחזור המיוחד שלהם בבה"ד 1...
ואולי על זה שחוויתי לראשונה בחיי כוננות ספיגה. דבר סיוטי ומלחיץ כל כך,לשמוע פתאום בומים ענקיים,אחד אחרי השני,ולא להבין מאיפה הם באים,מגיעים,ובכלל-למה?
ועל זה שרצו להוריד אותי למחסום,והתמרדתי ועמדתי על שלי והצלחתי לא להגיע לשם,אפילו שמההתחלה זו הייתה חוצפה אמיתית.
ושהמפקדת שלי עזבה,והגיע בחור חדש,שהשם שלו כמעט כמו שלי,ואני כבר רואה את כל ההתבלבלויות שיהיו לי ולו,כל הזמן..
ואולי על זה,שירדתי כל כך הרבה במשקל בכל הצבא הזה,שגם החזיות שלי כבר לא טובות עלי? (אבל זה כבר דבר טוב. תמיד התלוננתי שיש לי יותר מדי..)
ואולי גם על העניין שסופסוף,אולי,קצת טוב לי.
גיל כרגיל חמוד ומקסים,ואני כל כך מתגעגעת אליו כשאני בצבא,וזה קשה.
אבל הוא תומך,ומעודד,ומצחיק אותי כשאני שומרת עם אסמאסים בסיגנון פולני משהו שמודיעים לי ש"לא נשאר לך הרבה!! עוד קצת וזהו"
וגם העניין שכל החבר'ה הפזמניקים אצלי בבסיס החליטו שאני צריכה להיות סמ"חית,כשאני עוד בקושי רב"ט (עוד לא העניקו לי אותו בכלל,שלא לדבר על להזין. אבל עוד שבועיים,אינשאללה..)
והחברים שלי יצאו להכנה ביום ראשון. המחזור שלי. זה שאני הייתי צריכה לצאת אליו.
ועל זה אני אומרת-כוס אמק. איזה פיספוס זה.
ועכשיו תחושת הפיספוס מעמיקה,כי אני יודעת שיכלתי לעבור את זה ולעשות את זה.
וזה משביז,כל כך,אלא מה.
אבל לא אני הבנאדם שייתן למוטיבציה שלו לרדת ככה. ואת הביטחון העצמי המשוקם שלי מהחודשיים האחרונים אני מנסה לשמר טוב טוב,וכמה שיותר,וכמה שאפשר.
ואני קורעת את התחת,ועובדת קשה,אבל אנשים מעריכים את זה,
וכמה מצחיק לשמוע את אחד החבר'ה אצלנו שיותר מקושרים ויותר מבוססים,מודיע לי שאני מלכה,שאי גאונה וחבל שיש לי חבר ולא הוא כבר היה מתחתן איתי.
וזה מצחיק להעביר סדנאות של בנאדם יחיד להכנת תנינים לקצין שהוא בערך הבנאדם הכי ילדותי שפגשתי בחיים שלי. והוא היה קצין רציני,זה בכלל מוזר.
והכי טוב? שעכשיו אני בבית, עד שבת הבאה,כי אני יורדת לאילת עם המשפחה כי אני ברגילה,סופסוף,אחרי ארבעה חודשים שבהם כל כך השתנה...
ויש לי בגד ים חדש,
ושלוש חצאיות מדהימות מקסטרו במידות מצחיקות של 36 ו-38.
לעזאזל,ממתי אני כל כך רזה?
(אבל זה די מעודד,זה האמת...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
