בהתחלה התנגדתי שהוא בכלל יקרא לי ככה.
כי אני לא מותק,ולא מאמי, ולא בובה של אף אחד.
אולי של אמא,אבל לכך יש סיבה מוצדקת.
"ואל תקרא לי מאמי, כי אני לא סובלת את זה. ואתה לא ערס, ואני רחוקה מלהיות פרחה".
וזה עבר,אבל נשאר הבייבי.
בייבי,בובה,בייב,בייבי גירלamp;ושאר הנגזרות השונות.
הוא כבר הפך להיות בייבי בוי,בייבי מונקי ונשאר בערך בצ'אנקי מאנקי,סוג של גלידה מצוינת וגם בדיוק מה שהוא- קוף מגודל מאוד.
עכשיו אני כבר כל כך רגילה,שכשבאמצע הלילה הוא העיר אותי, הדבר הראשון שאמרתי היה "בייבי".
מין מילה רכה כזו, שכל כך כיף להגיד,שכל כך מתאימה...
אפילו שהיא מנוגדת אליו לחלוטין,כי הוא הפך הגמור מדבר קטן ועדין,אפילו שכשהוא לידי כל המצ'ואיזם והגבריות שלו נעלמים ונשאר רק חתול קטן שלא מפסיק להתפנק. ואפילו שזה מנוגד אלי, סוג של בארבי עם שיער בלונדיני, אבל כל כך הרבה פלפל שרחוק מלהיות צייתני משהו....
וכיף איתו, כל כך כיף איתו.
ודיברתי על זה עם תפוז השבוע. סופסוף היא קצת הייתה בחדר ולא הייתי לבד כמו תמיד כל לילה אז ישבנו ודיברנו. היא בדיוק עלתה למשמרת אבל היא נשארה איתי איזה עשר דקות. גם לה יש עכשיו חבר מהבסיס. כמונו הם גם הכירו בבסיס,אבל קצת אחרי שהם הכירו התחיל להתבשל ביניהם משהו.
זה לא כמונו,שחצי שנה שירתנו באותו המקום,הפכנו לידידים טובים מאוד,עד שזה כבר נעשה ידוע שבסופו של דבר יקרה משהו...
ואמרתי לתפוז את מה שאני חושבת- כל העניין הזה ששנתיים כמעט עברו מאז שאחד שבר לי את הלב לחלוטין, ומאז לא אהבתי יותר ולא רציתי כמו לפניכן. משהו בזמנו נשבר בתוכי ולא חזר להיות מקודם.
סיפרתי לה גם שבשבת הזו,שעשינו ביחד,כשהוא חיבק אותי חזק חזק ואני חייכתי,זה היה חיוך שנבע עמוק מבפנים, ולווה בתחושה שפתאום צצה ועלתה,שהייתה מזוהה אצלי בקשר עם גיל בתור תחושת אהבה כלשהי,שהייתה גורמת לי להגיד לו "אני אוהבת אותך". וכשהוא חיבק אותי,זה לא היה נכון להגיד את זה,ואמנם לא אמרתי את זה,אבל קצת נבהלתי מההרגשה הזו.
תפוז אמרה שגם לה זה קרה אותו הדבר,ואין מה לעשות,אבל כל קשר הוא קצת שונה ובפרמטרים אחרי,ועם זה הסכמתי איתה לחלוטין, וגם,בנוסף,שתינו הסכמנו,שהוא,הבייבי בוי הזה,שונה לחלוטין מהאקס שלי,ובכלל,מהרבה דברים שהיו לי לפניכן.
וכיף לי איתו,כל כך כיף לי איתו.
והטירוף הזה אליו....אל האקס שלי לא נמשכתי כל כך כמו שאני אליו. את גיל לא הסכמתי לנשק,אותו אני פשוט לא יכולה להפסיק.....
ולדבר איתו....סופסוף בנאדם שאני באמת יכולה לדבר איתו,והוא אומר את אותו הדבר.
שבוע שעבר הוא העיר בציניות מהולה במירמור,שהייתי צריכה להקשיב לו לפני שלושה חודשים,אז,ביום ספורט,ולהעיף את גיל,ואז היינו יכולים כבר להיות חברים שלושה חודשים.
אני,מצידי,אמרתי שזה דווקא טוב שלא הקשבתי לו,כי לא הכרתי אותו טוב כמו שאני מכירה היום. התקרבנו מאוד בחודשיים האחרונים. מאוד. מישהו פעם אמר לי שבשבתות מכירים אנשים באמת.
וזה באמת היה ככה. שבת אחת שסגרתי בלי יותר מדי חברים הספיקה. הוא הביא אותי לפלוגה שלו,הודיע שאני תמיד רצויה ושאני מוזמנת לבוא מתי שרק בא לי. וככה זה באמת היה.
שעות על גבי שעות ישבנו ודיברנו, על הכל. על הצבא,על המשפחה,על החברים, על רומנטיקה, וגם קצת עלינו. הכל מהכל.
וזה הגיע לכזה מצב,שלפני שהוא יוצא לפעילות הוא מתקשר אלי וקורא לי לבוא לשבת איתו קצת, וכשאני סיימתי שיחה ממש קשה עם גיל, האדם הראשון שחשבתי עליו היה הוא,שבדיוק היה כל כך רחוק ממני, נמצא במקום הזה שבסופו של דבר,בדיעבד, גם גרם לנו להתקרב הכי הרבה.
סיימתי שיחה נוראית עם גיל וכמעט בכיתי. הוא היה בדיוק למעלה,במקום הארור הזה.
השעה הייתה בערך 12 בלילה,ושלחתי לו הודעה "למה אתה לא כאן כשצריך אותך? *****(הבסיס שלנו) זה מקום מומלץ להיות בו...."
בערך שעתיים וחצי אחרי,כשאני כבר ישנה בין החלומות,קיבלתי הודעה חזרה ממנו.
"מת עלייך, מת על ****(הבסיס שלנו) תקוע כמו צעיר ב*******(המקום הנוראי ההוא).
באותו הזמן באמת שלא ידעתי איך להגיב להודעה הזו. עכשיו אני יודעת להגיד טוב מאוד מאיפה היא באה,ולמה היא הייתה רשומה בדיוק בצורה הזו.
ובאותו השבוע ההזוי,כשנפרדתי מגיל, והוא שוב היה האדם הראשון שחשבתי לדבר איתו,אפילו שהשעה הייתה שתיים בלילה,ובראשון על הבוקר ראיתי אותו ברכבת,כמו שכל כך רציתי,אבל לא יצא לנו לדבר....ובסוף הוא הקדיש לי עשר דקות של הקשבה, תוך כדי שהוא אורז את הציוד שלו ללפחות שבועיים, לעוד איזה מקום אחר....וסיפרתי לו, והוא אמר שיש לו משהו אישי קצת להגיד לי, והוא יחכה עם זה עד שהוא יחזור משם. לחצתי עליו שהוא יספר לי, והוא אמר שנכון שאמרתי שאני סוגרת את הבאסטה כי נמאס לי,אבל אם בא לי לפתוח סיפור חדש, הוא כאן,בדיוק בשביל זה.
וידעתי שזה יבוא,אבל הופתעתי מאוד וגם הוחמאתי ממנו, שמישהו כמוהו,שאני מעריכה כל כך הרבה וכל כך אוהבת כאחד הידידים- חברים הכי טובים שלי בבסיס,אומר לי כזה דבר.
בסוף אותו השבוע,בשיחת טלפון מהבית שלי לשלו, כשהוא ניסה להסביר לי שלא אכפת לו מכלום, הוא רואה אותי בסופשבוע הזה כי הוא פשוט חייב, הוא הבטיח את זה לעצמו.
"אני יודע בדיוק מה אני רוצה...אני רוצה חברה שתהיה גם חברה וגם חברה.גם בקטע רומנטי וגם בקטע אישי"
"את יודעת שלא מאתמול אני מחפש מישהי...זה כבר כמה חודשים טובים ככה. ולא חסרים סיפורים שסיפרתי לך,את מכירה אותי. אבל באיזשהו שלב הבנתי את זה. למה לי לחפש כל כך הרבה,ורחוק כל כך,כשאת כל הזמן הזה נמצאת לי מתחת לאף? אני לא רוצה שתהיי זאתי מהמשרד ההוא, אני רוצה שתהיי החברה שלי, ושיהיה לך טוב, ורק טוב. אחרי שלושים שעות בעמדה הזו,לבד,והשעתיים הכי מפחידות בחיים שלי,הגעתי למסקנה שהחיים באמת קצרים מדי וצריך להנות מהם,כי לך תדע מה יקרה. ומה גם? הגעתי למסקנה שאכפת לי ממך. הרבה יותר ממה שחשבתי ותיארתי לעצמי...."
ובשישי לפני שבועיים יצאנו, בפעם הראשונה. ולא הסכמתי שהוא ינשק אותי.
בשבת הוא הגיע אלי, אחרי שניתקתי סופית את גיל מהחיים שלי (הוא בא ולקח ממני כמה דברים שהיו שלו,החלפת ציוד בפעם האחרונה) והדבר הראשון שהוא קיבל כשהוא נכנס אלי הביתה,היה חיבוק עם נשיקה גדולה. נשיקה ראשונה כזו קסומה,שבאמת הייתה שווה את כל היום הזה לחכות.
ויום אחרי זה בבסיס,בין ישיבה לישיבת מפקדים אחרת שלו הוא הצליח לדחוס אותי בלוז, ויום אחרי זה הוא כבר היה בדרך החוצה,למקום הזה,עוד פעם,לכמעט שבועיים.
והצלחתי להזיז את השבת,וכסוג של מתנה ממש בסופשבוע הודיעו להם שהם חוזרים להיות קצת בבסיס,לשמחתי, ואת כל השבת עשינו ביחד.
ובראשון הוא יצא לרגילה, ואני נשארתי לבד, באיזשהו שלב ממש לוטשת עיניים לכיוון האיזור מגורים שלו, שרק יצא משם,ככה,בטעות ויחייך אלי.
התגעגתי אליו כל כך....
ואתמול נסעתי אליו שוב. בשקט בשקט לקחתי את האוטו ונסעתי עם אבא עד אליו,עד לבית שלו,והתביישתי להיכנס,אז כמו שבאתי ככה הלכתי,בלי להודיע לו.
אף פעם לא נהגתי כל כך הרבה כמו שנהגתי אתמול,ובאמת הגיע הזמן שזה יקרה.
בשעה טובה גם קיבלתי את הרישיון פלטיק הקבוע. לא עוד השלט של הנהג חדש מאחורה.
ועכשיו גם לא יהיו יותר הוויכוחים הנוראיים האלה שאני לא יכולה לקחת את הרכב כי אין לי ניסיון.
הגיע הזמן לקצת עצמאות, והכל הרי תלוי ברצון.
ואני תוהה לעצמי- אם אחרי שבועיים אני יפה מאוד מגיעה אליו ברכב שבו אני נהגתי לבד,משהו שהוא מאוד חריג כי אני אמנם נוהגת די בסדר ואוהבת לנהוג,אבל נסיעה של 40 דקות פלוס אף פעם לא עשיתי,ולא בכזה רצון כמו עכשיו....
ועכשיו אני בבית,מחר צבא, בתקווה לראות אותו מחר ברכבת,כמו תמיד, שהוא עולה בתחנה שלו,כמה תחנות אחרי,ומעיר אותי מהשנת-רכבת ששקעתי בה, כמו כל פעם מחדש...
והיה כל כך כיף השבת הזו. הכמעט 24 שעות איתו היו פשוט מדהימות. הוא אומר שכל רגע איתי צריך לשמור בכספת. אני צוחקת שהכל זה סוג של קסם,כיאה לזוג שדונים שכמותנו.
וכזה כיף להירדם, ובאיזשהו שלב הוא צץ לי בחלום,ולפקוח עיניים ולקלוט שאני ישנה בתוך החיבוק שלו,איתו.
והכל כזה טבעי ומשוחרר,ואני לא מרגישה שום צורך לעשות פוזות מסוימות או להתנהג בדרך מסוימת שהיא בכלל לא אני. זה פשוט הוא ואני, לא משנה איפה ואיך,זה אותו הדבר בדיוק.
ומתחילה להרגיש את התחושה הזו בבטן, ואני יודעת שזה אולי כבר קצת מעבר, כי כמות הדיבורים שלי עליו היא אינסופית, ומפגישה מהחברים שלו אני יודעת שזה גם הוא עלי, כי מסתבר שהם שמעו עלי המון לפני שהם בכלל ראו אותי, וכולי תקווה שאולי,אולי, זה יהיה משהו שונה הפעם.
שנתיים לא אהבתי מישהו. שנתיים אף אחד לא הצליח להגיע לכפתור הזה אצלי שהייתי בטוחה שנעלם,שמעלה את הרומנטיקה והמוזה למעלה.
ואני מרגישה שזו עולה עכשיו חזרה,לאט לאט.
אז....אולי זה כן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
