נפרדנו השבוע,ביום שני.
שבועיים שלמים שבקושי ראיתי אותו,וחודש וחצי של כיף,אבל די לרומנטיקה בשקל.
הוא חזר אחרי כל כך הרבה זמן,והוא נראה כל כך שונה.
והתגעגעתי אליו,לדבר איתו,להיות איתו,וכן,גם לחיבוקים שלו.
זה נגמר מהר,הוא אמר שהוא מרגיש שזה חלול מבחינתו. אני הגבתי ממש יפה,לא התרגשתי כי גם אני ראיתי את זה בא. אמרתי לו שאני לא אחזיק אותו איתי סתם,שגם אני ראיתי שזה לא זה,ששבועיים שלמים כמעט ולא דיברנו,אז איזה קשר זה בכלל?, וחתכתי את זה.
יום אחרי זה כבר דיברנו,והוא היה בטוח שהוא פגע בי,כמה שהוא ממש לא רצה לפגוע בי,כי אני חשובה לו מאוד,ואמרתי לו שהוא לא פגע בי בכלל. להפך,אם זה היה ממשיך,שנינו היינו נפגעים יותר.
תמיד אהבתי אותו,בתור בנאדם,בתור חבר,בתור ידיד...אז כשהפכנו את הכל לרומנטי פשוט הוספתי רובד נוסף,שלא כל כך הצליח,אבל זה לא אומר שהפסקתי לאהוב אותו.
להפך,הבנתי כמה שאסור לי לאבד אותו,וחשוב לי להישאר איתו בקשר,ולהיות כמו שהיינו לפני,חברים בנפש.
הוא אומר שאם הייתי נותנת לו סטירה או כועסת,בוכה או סתם עושה סצינה הוא היה מרגיש הרבה יותר טוב עם כל הפרידה הזו,אבל אמרתי לו שאין מה.
הוא,בתורו,אמר שזה תיסכל אותו להבין שברגע שהוא אמר את מה שהוא אמר,אני הגבתי בפרקטיות וביעילות,ובתוך רבע שעה הקשר כאילו לא היה,כאילו לא היו אף פעם חודש וחצי שבהם לא הפסקנו להתנשק,ועכשיו אנחנו עוד פעם,רק מתחבקים,כמו פעם.
והנגד השאיר אותי שישי.סוג של טימטום מצידו,והקצין התנהג אלי ממש לא יפה,ושניהם בכלליות מאוד איכזבו אותי, כי ראיתי איזה יחס הם נותנים לי, שבכלל לא מתקבל על היחס שאני משקיעה.
אם אני עובדת,טוחנת ומשקיעה את נשמתי גם בעבודה וגם בחברים שלי לעבודה, אז למה אני מקבלת על הראש בדמות של עוצר-יציאות,כאילו אני בטירונות?
לפחות ניצלתי את זה לטובה. קצת זמן איכות עם החברים שנשארו שבת,ובשעה אחת בלילה,ממעמקי החלומות,הטלפון צילצל והוא היה על הקו. "ישנונית...איפה את??"
ודיברנו איזה עשרים דקות,עידכנתי אותו בכל מה שהיה...והרגשתי כל כך לא טוב בזמן שדיברתי איתו....רציתי להקיא את כל מה שלא היה לי בבטן וגם היה לי ממש קר,אז אחרי שניתקתי את השיחה איתו החלטתי לרדת מהמיטה (קומה שנייה,עוד שבועיים אני יורדת למטה חזרה) ואז החלטתי שאני חייבת ללכת לראות אותו.
השעה הייתה אחת ורבע בלילה,אני כבר הייתי על פיג'מה מלאה,אבל לא היה לי אכפת.
טלפון אליו "שמן,יש מצב שאתה מקבל אורחים עכשיו" "בטח! בואי,אני כאן.."
כמה פעמים נוספות יצא לי להתקשר אליו ולבוא לשבת איתו בהתראה של דקה וחצי,כמו עכשיו?
ממש עוד קצת,אולי עוד פעם,והוא משתחרר.
הבאתי לו שוקולד חלב אוורירי בשביל השבת,שלא ירגיש נאחס מזה שהוא סוגר שבת שנייה ברציפות,וישבנו ודיברנו. בהתחלה הוא עוד שיחק במחשב,ואז הוא נעצר,הסתכל עלי,אני חייכתי והוא ליטף-צבט לי את הלחי,ביד חמה וגדולה כמו שיש רק לו,כמו שהוא עושה ברציפות כבר שמונה חודשים.
ושמחתי על זה,כי הבנתי שגם הוא,בדיוק כמוני, ממש לא כועס.
והלכנו קצת מכות,אפילו שכבר לא הייתי עצבנית כמו שהיייתי במהלך היום,בקטע המסריח הזה שהם,השמן והרזה, עשו לי, והגענו למצב מצחיק שכמו תמיד,איכשהו,אני יושבת עליו.
והוא אמר שהוא צריך לישון,ואני אמרתי לו שהטבע הראשוני שלי זה פשוט להניח את הראש שלי על הכתף שלו להירדם.
"אוף איתך,בואי תניחי את הראש שלך.עדיין מותר לך להיתפנק"
ונרדמנו,לאיזה חצי שעה,מחובקים.
הוא,מצידו,כמה וכמה פעמים עצר את עצמו.
באיזשהו שלב הוא ביקש ממני ללכת,כי כל פעם שהוא רואה אותי,ככה,בתוך החיבוק שלו,כל כך קרובה אליו,הוא פשוט רוצה להתנהג כאילו לא הפסקנו את הקשר בינינו.
האינסטינקט הראשוני שלו היה לנשק אותי,וכל כך הבנתי אותו,אבל הזזתי את הראש. הוא אמר לי תודה.
וסיפרתי לו הכל,וצחקנו,ונהנינו ביחד,ונזפתי בו על זה שלמרות כל הזמן שאנחנו מכירים,אין לי אפילו תמונה אחת איתו,ומתי עוד יצא לי להצטלם איתו?
והוא,בתורו,חיבק אותי חזק חזק,ולא הפסיק לחבק,גם כי אני לא רציתי שיפסיק,ובאיזשהו שלב הכל השתחרר.
התחלתי לבכות,והוא ידע שאני פורקת את כל הכעס הזה מהיום האחרון,ובכלל מההתמודדות של כל השבוע האחרון,והוא חיבק אותי חזק יותר,וליטף לי את השיער כמו שהוא רק עושה,ונישק את הלחיים ספוגות הדמעות שלי.
"די,יפה שלי, אל תבכי.. את יודעת שאני לא מסוגל לראות אותך בוכה,לא מסוגל לראות אותך סובלת. את כל כך יפה שאת בוכה, לעזאזל,את לא יכולה להיות מכוערת,רק לקצת? שאני אפסיק להימשך אלייך?"
ובסוף,אחרי כמעט שעתיים,יצאתי מהחדר שלו,לא לפני שנתתי לו חיבוק ענקי,של הכרת תודה על זה שהוא היה בשבילי שם היום,והלכתי לישון,עם הרגשה הרבה יותר טובה. כל כך הרבה יותר שלמה עם עצמי.
לגביו,לגבי.
אני באמת אוהבת אותו,הוא אחד האנשים הכי יקרים לי עכשיו,ובכלל אחד האנשים שאני יותר שמחה שהכרתי בשירות שלי,בפרט שהכרנו על רציף הרכבת בנהריה,כשאני יוצאת מהקרון והוא בדיוק נכנס,מחייך אלי מבעד למשקפי הטייסים שלו,שגרמו לי תמיד להתבלבל בינו לבין מישהו אחר,ועד היום אני לא מבינה איך,ולמה,וכמה,ומתי בדיוק גיליתי שאני קשורה אליו כל כך,ושהוא חשוב לי.
ועוד מעט הוא משתחרר,ואני חייבת להכין לו משהו,מזכרת ממני,שלא ישכח אותי מתישהו,כי אני כבר לא הזיכרון-מגה-טון האישי שלו,אפילו שאני תמיד כן.
אף פעם לא הרגשתי בנוח,בטבעיות כזו כמו שאני מרגישה איתו.
זו אהבה מסוג אחר,שאף פעם לא חשבתי שקיימת.
היא לא מוגדרת,אבל עובדה קיימת- לא יכולה איתו, ולא יכולה בלעדיו......
בבלוג זה
בכל הבלוגים
