כנראה,שהפיתרון היחידי בנמצא הוא לנסות לשכוח.
(אמנזיה-מחלת השכחה,ההפך הגמור מדבר שממנו אני סובלת,עודף-זיכרון).
וכרגיל,פנינה קטנה ממרגי היקרה:
הספר "קונצרט האינסוף" של גרג בר, התחיל כפנטזיה זורמת, קרטע קצת באמצע, ברם מזל שהמשכתי לקרוא אותו כי לקראת הסוף מצאתי את הפנינה הזו:
"גם כך אני יכול לערער על האהבה, האם אהבת את האדם האמיתי, או את הרושם שהותיר עליך אותו אדם? האם אהבת חיצוניות, או את מה שהאדם היה עבורך?"
מה באמת אנחנו אוהבים? האם אנחנו בכלל יכולים לאהוב את האדם האמיתי? האם אנחנו בכלל יכולים לדעת מיהו האדם האמיתי?
הרי רק לאלוה יש יכולת לראות ללבב, ואנחנו רואים רק את מה שנראה לעיין.
האם אנחנו אוהבים את מה שהאדם מהווה עבורנו? האם אנחנו יכולים בכלל לראות מעבר לרושם שאנשים משאירים עלינו?
איך בדיוק עושים את זה?
מקשיבים לחברים ומשווים רשמים? אבל לכל "חבר/ה" יש אינטרסים משלו שמעוותים גם את הראיה שלו/ה.
אז? יש דבר כזה "אובייקטיביות" לגבי אהבה?
כבר הרבה זמן חשדתי שאהבה היא רק אשליה.
ואם האהבה הרומנטית היא אשליה, מה לגבי אהבות אחרות, כמו אהבת אם ואהבת הורים, גם הן לא קיימות?
הסופר עונה: "אבל חייב להיות מישהו, משהו לאהוב או להתאכזב ממנו".
אני תוהה אם זה הכול? האם האהבה היא רק צורך נפשי, אינסטינקט שאי אפשר להתגבר עליו ושנועד לגרום לזוגות לשתף פעולה בגידול הצאצאים?
משחק ב"נדמה לי"?
-ואני רק אומרת,שכן,הכל אפשרי.
ומי כמוני יודעת כמה סוגי אהבה קיימים,וכמה אני מודה על המזל שנפל בחלקי להנות מכל כך הרבה סוגים של אהבה,ואף להבחין בהן וביניהן.
ובכל זאת,
כל אחד מחבריי היקרים לי עד מאוד אומר משהו אחר ושונה לחלוטין לגבי המקרה/סיפור עם הלוחם.
הוא,מצידו,כבר לפני הרבה מאוד זמן אמר לי שלפעמים צריך להקשיב רק לעצמי,לב ולראש,ולא למה שאנשים אחרים אומרים.
אני יודעת שאני צריכה לשכוח,צריכה להרפות,לשחרר,וזה מה שאני עושה.
חוץ מההתעסקות כאן,בכתיבת פוסט אחרי פוסט שבעצם מתעדים את תהליך השיחרור/מעבר הלאה שלי,אני מנסה למעט ולהתעסק בכך. את ההתמודדות שלי הרי הכי קל לי לעשות בכתב,ולכן אני כאן,כותבת שורה ועוד שורה,ומנסה להיתנתק,או שבעצם,להיתחבר?
זו אהבה נקייה,אהבה נטו,ללא גבולות. לא חשבתי שאני מסוגלת לאהוב עוד פעם כך.
מהיום הראשון שלי איתו ידעתי שהפעם,יהיה משהו שונה.
הייתי צוחקת כל כך אם לפני ארבעה חודשים היו רק מספרים לי מה יהיה מצבי הנוכחי עכשיו....
רק לקחת את הפצצה,להשליך אותה,ואחרי לשכוח מהכל,זה כל הסיפור....
השאלה,אם באמת שווה לשכוח ולוותר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
