אני צריכה למצוא
-עיסוק חדש
-עניין חדש
-מחשבה חדשה
-חבר חדש
ורצוי גם למחוק את הדיבוק הזה שמשתרש בכל חלקה טובה.
אבל מה כבר אני יכולה לעשות,כשמשעמם לי כל כך,שומדבר לא נותן לי פיתרון,
והדבר היחידי שאני חושבת עליו זה פשוט להתנתק?
עוד שבעה חודשים וזהו!
בינתיים,נצטרך להיתמודד עם ההשלכות של ההתנוונות.
החבר'ה מתחילים לעשות פסיכומטרי,חתלתולה כבר עשתה לא ממזמן וקיבלה 710,ציון מצוין לכל הדעות.
מתחילה להילחץ,לפחות סופסוף הלכתי עם קוזאק לביצפר-גיהנום שלנו והבאתי את התעודת בגרות שלי.
היא ממש לא משהו,תודה ששאלתם.
אין בה נכשלים,אבל היא לא הסופר-דופר-מצוינת שיכלתי להביא.
זה לא עניין אותי בתיכון,וכרגע זה שטויות מבחינתי.
רק לשבת וללמוד,ולעבור את זה...ראיתי מאסות יותר גדולות מאז.
דברים הרבה יותר רציניים והתמודדיות הרבה יותר קשות עברו עלי בשנתיים האחרונות,שמקטנות את הכל בהרבה.
אז כרגע לא מפסיקה לקרוא ספרים,בין העבודה השוטפת שאני משתדלת להעמיס עלי כמה שיותר כי כבר אין לי יותר מדי חברים לשבת איתם בערב (כמעט כולם השתחררו והחדשים לא מלהיבים יתר על המידה) ואם אני לא עובדת על עוד איזה פרויקט חדש וסופר מונפץ,אני סתם יושבת עם נומה,אהובה יקרה,שכבר כמעט ולא נשאר לנו זמן לדבר,ואנחנו מוצאות עצמנו כל פעם מחדש משלימות פערים אחת מול השניה.
לצערי,כל פעם לא אורכת יותר ממספר דקות,כך שכל פעם מחדש אני מתגעגעת לשיחות שלי איתה יותר ויותר.
לשמחתי,או להפתעתי בצורה מוזרה מאוד השתפר (סופסוף!) בצורה כלשהי יחס המפקדים שלי אלי.
אולי מישהו פתח להם את העיניים לגבי,שנייה לפני שאני מתחילה להיות עם הרגל בחוץ,בעניין הזה שאני משקיעה את נשמתי ולא מקבלת אגורה-של-הוקרה על כך?
אז החלטתי שאין לי מה-אין מה להשקיע כל כך הרבה,יש יותר מקום לאינטרסנטיות לגבי האנשים שאינטרסנטים לגבי (או במילים אחרות-מי שסוציומט- כבר לא יישאר בקרבתי). וזהו,בערך.
וחסר לי. חסרה לי האוירה החברית,החיבוקים,האהבה המורעפת ללא הפסקה,השיחות הבלתי נגמרות אל תוך הלילה,השידורים החוזרים של אוז בפלוגה,המכות סטייל-מטריקס שהייתי הולכת עם חצי מהצוות של הלוחמים,הבדיחות הלא-נגמרות שלי עם כמה אנשים,שעכשיו עזבו,והגיע סוף לבדיחה,חסרים לי ה"צעקות" שלו עלי, בסביבות חצות הלילה,שהגיע הזמן להפסיק לעבוד וללכת לישון,שהגיע הזמן להתחפשן קצת,ושהגיע הזמן שלי להיות בנאדם ולא מכונת עבודה,ושכן,גם לי לפעמים מגיע קצת פינוק,שבד"כ הגיע בתור תה -חם-לוהט ומסאג' מצוין ברקות,לטיפול בסינוסיטיס האינסופיים שלי,שפתאום,איך שהוא הלך,כאילו נעלמו יחד איתו.
החבר'ה הכינו סווטשירט,ציירו,הזמינו והביאו לכל המחזור שלהם,וכמובן שאני לא נפקדתי מרשימת המזמינים-
המחזור שהכי זכיתי להכיר,פתאום הולך לי,וכאות הוקרה על האהבה שלי אליהם הם אפילו הירשו לי לקבל חולצה,כשמצויר עליה בגאוה רבה המרכיב העיקרי שבגללה ביקשתי את החולצה (אחרי הכל,משקית נפגעים או לא?).
וסופסוף,קיבלתי את הנשק המיוחל,הקצת יותר קל והרבה יותר קצר ובעיקר,הרבה יותר פרקטי (עד כמה ש"אחלה אקססורי" כמו שהמוכר בשינקין אמר לי,יכול להיות).
והשיער שלי נעשה עוד יותר בלונדיני,שזור בפסים בצבעים שונים של שטני בהיר-בלונד שנוטה קצת לגוון ג'ינג'י,
העיניים שלי באופן ייחודי נתפסו בעדשת המצלמה בצבע כתום (כשבד"כ הן נוטות לחום-ירוק).
האם קרה לי משהו? האם העולם יתמוטט? האם אי פעם הדיבוק המציק הזה יצליח לצאת ממני? (אני פשוט צריכה להתמודד עם זה,ובהחלט יש לי את האומץ,זה פשוט לא יוצא...)
כל זאת ועוד,בפרק הבא בעלילות "הרקדנית שהסתבכה יותר מדי עם הפירואט של החיים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
