כל השבוע הזה היה בלאגן אחד גדול.
מתחיל בשבוע לפני,איזה אפטר הזוי לאזכרה צבאית למהדרין אחרי שבת קלילה פיזית אך לא קלה נפשית (לא כיף לסגור בידיעה שבתל אביב חם,שמשי ושכולם בים,חוץ ממני).
נותנת עוד אופציה אחת,לפני אחרונה,ללוחם.שני טלפונים כשהייתי בצומת הדרכים בין הבית אליו,והוא לא ענה,אז המשכתי הלאה.כמה שעות טובות אחרי,ככה ב-4 לפנות בוקר,הוא נזכר לשלוח לי הודעת SMS שמשום מה הטלפון שלו לא פעל (תירוצים..) ושהוא מבין שהייתי באיזור.
סופשבוע מגיע,ועוד פעם,כמעט כרגיל-די נדבקת למיטה ולספר,הנוהל הטבעי שלי בזמן האחרון כשאני חוזרת הבייתה.
בינתיים יש לי הספק טוב-קראתי את "פרפרים בגשם",את "כביסה" וכרגע אני באמצע "ארבעה בתים וגעגוע". כולם מומלצים.
(בנוסף-רודף העפיפונים מומלץ מאוד,ארטמיס פאול וגם האחרון בסדרה של הארי פוטר).
כנראה שיש הסבר די ברור ולוגי לכל ההידבקות שלי למיטה בסופי שבוע,ולא,לא רק עייפות כרונית.
לאחר מספר בדיקות וחוות דעות רפואיות,הסתבר שבחצי שנה האחרונה אחי הקטן "סחב" איתו לכל מקום חברה קטנה,חמודה,ובלתי נראית-מחלת הנשיקה.
אז אני,אחר כבוד וכאחות הגדולה שלו,רצתי ישר למרפאה אצלנו בבסיס לקבוע תור לבדיקות דם כלליות,שאולי יביאו סוף להירדמויות הבלתי מוסברות שלי בכל מקום. (או שאולי זו פשוט המנטליות של הגולנ'ציק שתורמת לעניין?).
נכון לעכשיו עוד לא התקיים התור,אבל אני באמת משתדלת לנהל אורח חיים הגיוני,גם בבסיס.
וזה לא ממש קל,בהתחשב בשעות השמירה הבלתי-נתפסות שלי,ובפרט בשעות העבודה ההזויות עד מאוד.
כבר הגעתי למצב שהקצין שלי,החולה-עבודה,"פוקד" עלי ללכת לישון באחת וחצי בלילה,כי הוא בעצמו כבר חושב שחציתי את הגבול.
בהמשך השבוע ביקור של אישיות צבאית חשובה מאוד הרעידה את הבסיס הקטן שלי,אני נדרשתי להתייצב אחר כבוד בין מלטשי הבסיס לכבודו (תענוג מיותר,ללא ספק) ובאמצע "הוברחתי" לכיוון הבית (סוג של רבעוש או משהו בסיגנון) כדי לנסוע יום אחרי למשהו לא מוסבר,אבל לפחות נהנתי בטקס שבא אחריו.
ואחרי הכל,תמיד כיף לראות אנשים שלא ראית ממזמן,לגלות איך חיילים שרק לפני שניה היו ילדים קטנים התבגרו בבת אחת,תוך כמה חודשים מעטים,לקבל מחמאות בכמויות (תמיד נעים לשמוע שאוהבים אותך) ולאכול בחדר אוכל קצינים,ברשות,בגלל שכל ה"קצינים" שישבו שם הם בעצם חיילים שלי לשעבר.
להיתקע בסערה באמצע הדרום ולהצטער על כל רגע שהחלטתי לא לקחת את המעיל,דווקא הפעם,כי תמיד חם להחריד בנגב,לגלות שיש אנשים שהופכים לאגדה עוד בחייהם,לרוץ בגשם שוטף ולא להירטב משום מה,וגולת הכותרת-הסיפור נגמר.
אין יותר סיפור-לוחם. אחרי שלושה חודשים וקצת,מתוכם חודשיים מאוד הזויים,שיחת טלפון אחת ומשפט אחד שהוא אמר,שפשוט הורידו לי,בבת אחת,את כל מה שאי פעם חשבתי עליו.
לא סוג של החלום ושברו, כי אני מאוד שמחה שזה נגמר מבחינתי.
אבל- מאוד מאוכזבת ממנו,כאדם שהערכתי מאוד ולמדתי לאהוב מכל כך הרבה בחינות,על הדבר הקטן הזה,שמבחינתי הוא קו אדום-לוהט ונקודת אל-חזור,ומבחינתו-דבר פשוט.
יום שישי בלילה,אמצע איזור בילויים מוכר מאוד,מתקשרת אליו שיגיע לפגוש אותי-סוג של מבחן.
לא הגיע? אני ישבתי ונהנתי מכל רגע עם הידיד שלי שבאתי איתו, חבר-צבא שממזמן לא נפגשנו.
וקיבלתי הוכחה ברורה למשפט הידוע,שמי שרוצה באמת,יכול תמיד.
סופשבוע חדש,מלא בלאגן,שחרור של הלוחם השבוע, והתמודדות שבטוח תהיה מוזרה,במיוחד אחרי ההתנהלות שלא השאירה מקום לדיבור נוסף אתמול.
ובינתיים? נהנית מהשקט של סופשבוע. מחר חזרה לצבא,עם תחפושת מוחבאת היטב בתוך התיק (אצלנו מתחפשים בשני בערב) אחי חוזר מחרתיים מפולין,ואני כבר הספקתי לקנות,לסרוג ולסיים צעיף צמר מקסים,תוך יומיים בלבד.פיתרון מצויין לתעסוקה עצמית והיפראקטיביות....
משום מה,בא לי להעלות כמה תמונות. אבל יותר מאוחר.
עד אז-שיהיה שבוע רגוע,כמה שיותר,רק כמה שיותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
