לא הפסקתי לישון כל השבת.
שבוע שני ברציפות שזה קורה לי.
מהרגע שנכנסתי הבייתה, בחמישי בערב,אני פשוט שבר כלי.
לא מסוגלת לעשות כלום, לא רוצה לצאת,לדבר עם אנשים,להיפגש..
רק כל הזמן ישנה, ומתעוררת רק בשביל לאכול, ועוד פעם חוזרת לישון.
הדבר היחידי שהספקתי זה לקרוא, ולסיים את הספר שהיה לי, וגם לא בהצלחה יותר מדי גדולה,
כי נרדמתי בלי הפסקה כל פעם שהתחלתי לקרוא.
שבר כלי,כבר אמרתי?
אני חייבת לעשות את בדיקות הדם האלו. אני דוחה אותן יותר ויותר וככל שהזמן עובר יותר קשה לי לקום בבוקר.
אני מתחילה להתפרק,כנראה?
המצב בצבא גם לא כזה מזהיר. התינוקת הצהובה שלי, המשקית"ש הקטנה, יצאה לקצונה, ואני פתאום נשארתי עם חלל מוזר כזה, בלתי נתפס.
גם היא, גם הלוחם...שניהם הלכו בהפרש קטן מאוד, משאירים לי שני חורים בלב, שאני לא יודעת אם אי פעם ייסגרו.
אבל מה שכן, אני יודעת שיש לי כמה מתיישבים חדשים על הלב. כמה חיילים חדשים שהגיעו שאוטומטית הפכו לחברים שלי, ואני אוהבת אותם מאוד. אני גם מאוד אוהבת לדאוג להם, והם מאוד מעריכים את זה. (לשמחתי,לפחות הם..).
הקצין והנגד שלי פשוט בלתי נסבלים. שניהם הודו בפה אחד שאני עושה להם את כל העבודה.
לי הם לא אמרו את זה, אלא אמרו את זה למישהו אחר, שממש לא צריך היה לשמוע את זה, ועוד הודו גם שהם צריכים אותי אצלם, כדי שאני אמשיך לעבוד ככה, כמו סוס עבודה, כי ככה הרבה יותר קל להם.
יש משפט קטן שאומר "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת"- מעניין למה הוא לא תופס במקרה הזה?
אני כנראה בכיוון כרגע של קבילה או הגשת תלונה על עבירה של כמה פקודות מטכ"ל שהם עושים על ימין ועל שמאל.
(ממתי זה חוקי לאיים על החיילים שלך, איך שהם קמים על הבוקר, שהם לא יצאו הבייתה כי הם מעצבנים אותך?).
הם שני דפוקים, חולים לגמרי. אני שונאת אותם בטירוף. אני רק מקווה שהפעם המצב יהיה קצת שונה.
לפני שנה בדיוק הצלחתי לברוח מהקצינה הזוועתית שהייתה לי. אמנם שילמתי מחיר כלשהו-לא יצאתי לקצונה,אפילו שהיו לי את כל הנתונים וכל הדברים שצריך כדי לצאת, ולא יצאתי, אבל הפעם כנראה שזו רוטינה שחוזרת על עצמה-
אסור להיות טוב מדי. כי כשאתה טוב מדי, אתה נדפק.
לא פעם ולא פעמיים אמרו לי שאני בנאדם טוב מדי. שאני נותנת יותר מדי בלי לבקש חזרה.
מצד שני, כל מי שמכיר אותי ועובד מולי, מסכים ללא ספק שאני פשוט עושה את הדברים בצורה טובה.
ולא משנה אם זה לענות סתם לטלפון לחיילת מפוחדת, ללוחם שיושב במוצב בסוף העולם ומשעמם לו, או לקצין עצבני שאין לו קליטה וכל מה שהוא צריך זה קצת שקט נפשי.
כולם מקבלים את החיוך והאוזן הקשבת שלהם ממני. והאהבה לא מאחרת לחזור אלי-אם זה במכתבים שהם משאירים אחריהם, אם זה בכמויות הטלפונים (זה נעשה כבר נוהל,שאני יושבת ליד הטלפון-כי גם ככה כל הטלפונים אלי...) ואם זה בביקורים התכופים למשרד שלי, שאמנם אני לא יוצאת מתוכו-אבל כולם באים אלי....
אני מקווה שהשקט הנפשי שלי יושג, אפילו בקצת, וששני האנשים הבלתי נסבלים האלה יעזבו אותי בשקט וימשיכו להתבשל במיץ של עצמם, כי כשאני שוהה במחיצתם אני ממש מרגישה על בשרי את המשפט "ראש בריא במיטה חולה".
מחר אני חוזרת לבסיס, בתקווה לחזור ביום שלישי, וזה אחרי הרבה מאוד מאבקים כי ה"חכמים" החליטו שאני צריכה לסגור את ליל הסדר, סתם בגלל שהם החליטו לצ'פר איזו חיילת בעייתית שהתגלתה כמאוד שקרנית, בדיעבד.
אומרים תמיד שזה מאבק אבוד, שאם יש קצין שטועה וחייל שצודק איכשהו מאזני הצדק יתהפכו והחייל יצא לא בסדר, למרות שהוא היה הכי בסדר שיש.
אולי, הפעם המצב יהיה שונה?