אני יודעת שלא כתבתי כאן הרבה מאוד זמן.
אני מודה באשמה,כל השבוע האחרון אני בבית ורק עכשיו יוצא לי להקליד כמה מילים.
לא נעלמתי (ולכל מי דאג, תודה על התעניינות. זה מחמיא לי מאוד).
קצת קשה לי עכשיו, בעיקרון אני כל השבוע האחרון בבית מסיבות שאינן תלויות בי, עד הודעה חדשה.
קיבלתי רגילה בלי לבקש יותר מדי,ובמיוחד שהיא על חשבון המערכת,ולא על חשבוני.
ולחשוב שאני סה"כ רציתי לקחת יום חופש,אחד...קיבלתי ארבעה!
בבסיס המצב לא כזה טוב, יותר מתמיד אני רואה איך הדברים נעשים שחורים, ואיך לאט לאט אבל בלי שום דרך חזרה, אני הופכת לשק החבטות, לבובת הוודו לנעיצת סכינים של המפקדים שלי, ובמיוחד של הקצין.
ולצערי הרב,ניחנתי בגוף ובנשמה רכים להפליא, וכמה שהוא מיטיב לתקוע בי את הסיכות שלו...
(אני אפרט יותר בהמשך,אבל למה להרוס את כל הערב?)
חלומות על הלוחם,כשבחוץ הכל חשוך...
סיבובים בתל אביב, בגד ים חדש, הרבה מאוד בגדים חדשים (חצאית,מכנס וגופיה,כולם משום מה שחורים, ושמלה מהממת בצבע כחול מקסטרו,נשפכת,כמו שאני אוהבת)
ועכשיו הולכת לסרט עם הקצינוס. כמה שאני אוהבת אותו. הוא אחד החברים הכי טובים שלי ואחד האנשים שאני באמת יכולה להגיד שקרובים אלי.
היום,בטלפון השני שלנו ליום הזה, אני כבר מצטחקת ואומרת לו "איך אתה סובל אותי כל כך הרבה? וכשאני חושבת על זה,אתה גם סובל אותי באמצע השבוע כשאני מתקשרת אלייך לבכות ולהתבכיין לך על הצבא. זה כבר לא אות כבוד, זה תואר אבירות!"
למזלי הרב, לפחות את חוש ההומור שלי אף אחד לא יוכל לקחת ממני.
ואחרי הכל? חוש הומור וצחוק, שווה נפש בריאה.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
