זה די מוזר, אבל דווקא אצלי הקיץ התחיל הכי מאוחר שיש.
אולי בגלל המיקום הצפוני של השירות שלי, שגרם לי רק לפני כשבוע להוציא את הסנדלי שורש-השחורות מהשקית ולהתחיל ללכת איתם בבסיס, בלי לפחד שינשרו לי האצבעות מרוב קור.
וכמה כיף להיות בבית,סופסוף.
בזמן הקרוב אני עושה דבר מאוד נחמד-היציאות שלי נהפכו להיות שבת כן-שבת-לא. ולאו דווקא מהסיבות הנכונות.
אבל הייתה לי שבת כיפית, וכל כך הרבה אנשים שסגרו איתי שבת, וחבורה ממש כיפית של לוחמים שכאילו הגיעו לבסיס שלנו רק בשבילי.
די מהר, הקצין שלהם כבר הכריז עלי כבעלת תפקיד לכל דבר, אז מה אם הכומתה שלי שונה במקצת.
"איפה הבלונדינית הזו, שדואגת לכל דבר? נו, הרס"פית החמודה הזו?"
שאלה שבשגרה, מסתבר....
ובאמת השבת הייתה טובה, אפילו שהיא לא הייתה שלי. היה לי עם מי להיות,היה לי כיף,צחקתי בלי הפסקה, פגשתי הרבה מאוד אנשים חדשים וטובים, וגיליתי להפתעתי (או שלא) שכרגיל, אני משום מה מכירה יותר מדי אנשים.
(או שאולי העולם קטן מדי? זו גם אפשרות?)
יום שני, אחרי יותר מדי זמן, היה לנו יום כיף. טיול בבניאס ואחרי זה קייקים. ובאמצע המסלול, על נהר הירדן, כמו סרט הוליוודי טוב ותסריט כתוב היטב, מצאתי את חברה שלי, שלא ראיתי קרוב ל-6 שנים ושאני מחפשת כבר שנה בתוך הצבא, בכל העזרים שיש ברשותי, כדי ליצור איתה קשר.
ואיך מצאתי אותה. תחת עץ תותים, באחת הגדות,כשעצרנו לאכול, אני והמשקית חינוך,וקראנו לחבר'ה שהיו אחרינו לבוא גם.
חבורה של כמה בנים,חתיכים,בנויים, טייסים. ואחריהם פתאום בחורה, רזה ונמוכה מהם בכמה ראשים טובים-החברה שלי.
לא על תקן המשקית שלהם, לא על תקן פקידה-אלא אחת מהם, לא פחות ולא יותר.
פשוט התרגשתי- סך הכל חיפשתי את החברה שלי, וקיבלתי אותה בגודל טבעי, פנים מול פנים, וב...קורס טיס?
(כבר אמרתי שאני ומרפי אוהבים אחד את השני, לא?).
בשלישי יצאתי הבייתה. סוג של סידור נחמד- יום אחרי זה נסעתי למיונים להדרכה, שאני לא יודעת אם בכלל תישא פרי, אם בכלל. יש לי נטייה גדולה להיכשל בדברים האלה. דווקא כשכיף לי ואני עם אנשים טובים אני בד"כ נופלת.
ככה היה במיונים של הסוכנות היהודית. אבל לא נורא, להכיר אנשים חדשים זה תמיד כיף. וזה פלוס גדול.
בחמישי נסעתי עד סוף העולם, בדרך לצבא, כי רק לשם אני יכולה ללכת בשביל רופא, כי הגיעו למסקנה שהבדיקות שם שעשיתי לא יצאו טובות (מעניין למה...אני בצבא!). מעיון בתוצאות מסתבר שאני אנמית. עוד כמה הפניות, ו..עוד כמה מבחנות דם "מתנה" שעלי להעניק לרפואה הצבאית. יומיים אחרי, עדיין יש לי סימן כחול ביד. קצת בעייתי להיות בעלת עור בהיר מדי, יותר מדי,על גבול השקוף.
כנראה שכל ה"סבל" הזה היה שווה משהו-בדרך חזרה למרכז, ברכבת, תחנה אחרי שעליתי, התיישבו לידי כמה חיילים מיחידה אחרת, שלמראה התג שלי התחילו לצחוק.כשביררתי, קצת נבוכה, למה כל החיוכים, הסתבר שהם פשוט מכירים יותר מדי טוב הרבה חיילים שלי. התפתחה שיחה, וממש נהניתי לשבת איתם. במיוחד ובמיוחד כשמהשלושה שעלו וישבו לידי, נשאר רק אחד, אבל אחד מיוחד מאוד.
אולי זה מה שגרם לי ברקע שירדתי מהרכבת בת"א, להתקשר לחברה טובה שלי ולהצהיר ש" פגשתי את בעלי לעתיד". לא פחות ולא יותר.
אינספור סיפורים נכתבו על "האביר על הסוס הלבן" או הגרסא האמריקאית והרבה יותר נחמדה- מיסטר פרינס צ'ארמינג.
אז אמנם לא ישב לידי נסיך, אבל הוא בהחלט היה מקסים, ובהחלט ענה על כל אחת מהקטגוריות שאנ מחפשת.
בררנית או לא, אבל עובדה אחת קיימת- כשהוא נרדם, אחרי שהתערבנו בינינו מי יירדם יותר מהר, פשוט לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. מזל שמשקפי השמש שלקחתי באותו היום הם מהזן הגדול מאוד. אחרת היה מאוד לא נעים אם הוא היה מתעורר וקולט שאני בוהה בו, ללא הפסקה.
בתחנה אחת לפני שירדתי בתל אביב הערתי אותו. הוא היה אמור לרדת ואני תחנה אחרי. שאלתי אותו למה שלא ירד בתחנה אחרי? היא יותר נחמדה, ומגיעה לאותו המקום בדיוק. כשהגענו לתחנה שהוא היה צריך לרדת בה,שאלתי אותו אם הוא יורד "לא, אני אשאר איתך עד הבאה". האמת,שמאוד מאוד שמחתי.
כשירדנו מהרכבת, הוא שאל אותי אם יש לי זמן להישאר איתו קצת, או שאני ממהרת. ישבתי איתו עוד כמה דקות. פשוט נהניתי לדבר איתו-שעתיים שלמות ברכבת רק צחקנו, אז עוד חמש דקות? בטח, למה לא?
באיזשהו שלב שאלתי אותו אם יש לו חברה. מצד אחד כדי לבדוק אם האידיליה תימשך, או לא להיכנס למשהו לא בריא, כי מאוד רציתי את מספר הטלפון שלו.
"כן, יש לי חברה....למה?" "זה היה די ברור" "למה את אומרת את זה? את גורמת לי להסמיק" "אני מצטערת, אני פשוט אומרת את האמת. אנשים כמוך לא נשארים לבד"..... (נבוכה בטירוף, יושבת לידו על הרצפה של התחנה,מחבקת את הברכיים ומסדרת את הצמיד התורן על הרגל. חיילת או לא?).
ואחרי שנייה, הוא הוסיף- "יש לי חברה, אבל היא עוד מעט טסה לחו"ל, לכמה שנים טובות...."
מספרי טלפון הוחלפו, אני הייתי צריכה לעשות טיפול מקיף לעיניים שלי אחרי ששקעתי בשני האגמים שיש לבחורצ'יק הזה במקום שני גלגלי עיניים רגילים, ובעיקר- צבטתי את עצמי.
ובינתיים? היום בערב הולכת למחזמר "הלהקה". חברה שלי גוררת אותי, מקווה שיהיה מוצלח.
מחר צבא, חוזרת לשבועיים לא קלים בכלל, או אולי יותר משבועיים. כבר לא יודעת מה יהיה.
עוד חודש מינוס יומיים יש לי יומולד. אולי זה הולך להיות משהו טוב, אפילו בקצת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
