שבועיים.
שבועיים שלמים שלא הייתי כאן, שבת כן,שבת-לא,שבת כן-שבת-לא שבת-כן! שבת? כן!
"חצאים" כל חודש מאי, ועכשיו סוגרת 21, לא פחות ולא יותר.
מישהו אמר שאני ג'ובניקית? שאני חיה טוב?
המזל שלי שאני לפעמים מצליחה להפיק את המיטב מכל דבר. מה סה"כ ביקשתי? חברה טובה?
לפחות אנשים טובים יש מסביבי, לפחות לשבועיים הקרובים, עד שהטירוף הזה ייגמר.
לפני כמעט שבועיים, היה היום הכי מפחיד בשירות שלי. הייתי פשוט משותקת מפחד לכמה שעות. הבומים לא הפסיקו,הרעידות נמשכו ונמשכו, וההדף הגיע לכיווני ושיתק אותי. כמו בום על קולי ישירות אלי, כמו מסיבת טראנסים עם "בומים" גבוהים מדי.
לא יכלתי להוציא הגה מהפה,שלא לדבר על לשיר,דבר שכל כך רציתי לעשות,גם כדי להעביר את הזמן איכשהו, וגם כדי להירגע קצת,אבל רק קצת.
בבית לאפטר קטנטן, אחרי כמעט יומיים של פוליטיקה על היום הזה בו אני אצא על מדי א' לכיוון הש.ג.
שלושה שבועות, זה יותר מדי זמן.
וסוף החודש הזה יש לי יומולדת, ופיתאום הכל נראה כל כך מוזר.
ב-25 אני אחגוג 20 שנים. 20 וצעירים, 20 ונהנים,20 וחיילים, 20 ושבוזים, 20 ו....משתחררים עוד ארבעה חודשים! :)
בינתיים, יותר מדי אהבה שזורמת מסביבי, ללא הסבר מוגדר- אולי כי הגיע הזמן שאני אקבל את ההערכה שמגיעה לי?
וזה מגיע הכי טוב, אני חושבת, בדמות של אינספור אנשים שנכנסים למשרד, לבקר אותי כי הם בדיוק באו, וכל אחד מהלל ומשבח.
ואני,קטונתי, זה הכל.
שבוע הבא יש קצת בלאגן. מצד אחד חוויה שהיא של פעם בחיים, מצד שני-יכול להיות סיוט אינסופי.
כל כך מקווה שיהיה טוב.
ועד אז? הלוואי, רק שיהיה לי טוב.
ולגבי החיים הרומנטיים שלי? לעת עתה כלום, אבל לא יודעת מה ילד יום....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
