היום בערב יש לי יומולדת.
בשעה 12 בלילה, כשאני אהיה כבר לבושה במדים, ברכבת בדרך לעיר החוף הישנה, בדרך חזרה לבסיס, אני גם אחגוג יומולדת 20, איכשהו.
מקוצרת, דווקא ביום ההולדת שלי, ודווקא מהסיבות הכי מטומטמות שיש. מי הסכים לו בכלל להחזיר אותי?
והאמת? שנמאס לי כבר.
ההבדל הענק בין היחס שאני מקבלת ממספר לא מבוטל של אנשים, לעומת היחס המגעיל והנוראי שאני מקבלת משני אנשים קטנים ומסכנים, הוא פשוט גדול מדי. יותר מדי.
זה מוזר פתאום לחזור הבייתה שבוע אחרי שבוע, להיות קצת בבית. ואני עוד פעם לא מרגישה טוב.
כנראה שהתייבשתי עם כל הנסיעה הזו לדרום. היה פשוט סיוט. כל כך חם שם!
ובפקקים האלה בגלל ההופעה של רוג'ר ווטרס....40 קילומטר לפני הבית שלי כבר התחילו הפקקים. אמרו ירושליים תל אביב? התכוונו גם לכל אזור לוד, וראשון לציון, ובעצם? יותר נכון להגיד כל אזור המרכז!
בסוף, כמו אנשים במשימה חשובה מאוד (לא להתייבש בפקקים) ועם קצת אינטליגנציה (הצבא הרי מנוון את כולם), החלטנו פה אחד, אני והקצינוס, שפקקים זה לא בשבילנו, והספיק כל הזמן הזה שהתייבשתי בתחנה כשחיכיתי לו שהוא יבוא לאסוף אותי מהרכבת (וגם שם כבר היו פקקים) אז..חתכנו דרך היערות.
ובמקום שעתיים וחצי של עמידה בפקק, כל העסק (בנסיעה איטית ביער) לקח לנו בסביבות חצי שעה, ובסוף גם קינחנו בארומה, כדי לבזבז את כל הזמן הזה לטובה.
מסקנה- אמנם קצת הצטערתי שלא הלכתי לרוג'ר ווטרס, אבל שום דבר, אפילו לא הופעה של אלפי בני אדם, תמנע ממני מהלגיע הבייתה בזמן!
ולדבר קצת יותר חשוב-
מי היה מאמין שאני אגיע לגיל 20. תמיד חשבתי שבאיזשהו שלב משאית תבוא ותידרוס אותי ואני לא אשים לב בכלל, או לחילופין-יקרה לי משהו שהוא צפוי לחלוטין שבכל זאת, יפגע בי.
עד עכשיו לא קרה כלום (טפו טפו טפו) והגעתי לגיל 20 החביב, שמשום מה יותר מדי אנשים מפחדים ממנו.
אז וואלה, גיל 20, הא? אני חושבת שלא ישתנה כלום, חוץ מדבר אחד- כמות הקרינה שתגיעה לי למוח בימים הקרובים, שכל העולם ואישתו יתקשר להגיד לי מזל טוב (ואני יודעת שהם יתקשרו..איזו שאלה זו בכלל! אחרי כל החפירות האלו שלי? אין מישהו ביחידה שלא יודע שיש לי יומולדת!).
אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם המפקדים האלה שלי. אני באמת יורדת מהפסים והחברים שלי מודעים לזה ואומרים שאני רק נעשית מצחיקה יותר ויותר.....משום מה אתמול,כשהייתי בדרום, המפקדים של החיילים הצעירים הציגו אותי כ"פיה,מלאך משמיים שכל מה שתבקשו ממנה לעזור היא תעשה כל מה שהיא רק יכולה, ואפילו מעבר לזה".
וגמרו לי לחייך,להסמיק, לרצות לברוח משם ובעיקר להיות מאד נבוכה מצד אחד, אבל מצד שני,שמחה מאוד.
כמה חיבוקים קיבלתי השבוע! אני באמת חושבת שזה עבר את גבול הטעם הטוב...
אז מה היה לי? 20 ונהנים, 20 ושבוזים (מהמקוצרת הזו) 20 ועייפים (כל הסופשבוע ישנתי) 20 ועסוקים, 20 ויפים...
והעיקר? שעוד מעט הטירוף הזה ייגמר. לצאת מהידיים של שני חכמי החלם האלה, וכל העולם ייפתח לפני.
ודבר אחד אני יודעת-שאת כל היכולות שלי, גם האישיות וגם המקצועיות, את כל הדברים שלמדתי, שקיבלתי, שאנשים אחרים שהכרתי במהלך השנים לימדו אותי- אף אחד לא ייקח לי את זה, אף אחד.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
