היום יום חמישי, שעת צהריים חביבה ואני בבית, סופסוף.
אתמול עוד הייתי שם, בצפון, בדיוק ב"מקום" הנכון.
בשעה שמונה בבוקר יצאתי מהבסיס, עליתי על ההסעה לכיוון הבית- בעיקרון השבוע אני בימי חופש, סוג של רגילה מחולקת, והייתי בדרכי להמשך הכיוף.
עצרתי תחנה אחרי הבסיס, כדי ללכת לבסיס הגדול שבו אפשר לקבל את החתימה שחסרה לי בטופס בקשת יציאה לחו"ל, ונתקעתי שם.
הייתי צריכה לקבל פקס, אז הלכתי למשרד אחר בבסיס הזה, ופיתאום שמענו מין "בום" חזק, שנשמע כמו דלת שנטרקת בחוזקה. מהחדר לידנו קפץ קצין ושאל את כל מי שהיה שם אם גם אנחנו שמענו את הבום. בהתחלה זה באמת נשמע תמים לחלוטין, רק אחרי הבום הראשון,השני,השלישי.....הבנו שזה כבר משהו רציני הרבה יותר.
וישר רצים למקלט. אני לא מכירה אף אחד כמעט, זה לא הבסיס שלי, רק הגעתי לכאן לשנייה, לקחת משהו....ודי מהר מגלה שזו רק אני והמדי א' שלגופי- התיק שלי נשאר באיזה משרד, הנשק שלי מאופסן בבסיס, סוג של צ'ופר כי אני בימי חופש ואחרי זה הייתי מתוכננת לנסוע לנופש מבצעי של היחידה. גם מזה כבר אפשר לשכוח. הדברים רצים בתוך הראש ומתחברים לאט לאט אחד לשני. לאט לאט מתגלה גודל ועוצמת הזוועה. יום שאני לא אשכח בחיים.
למי שעוד לא ידע, או יודע ולא עיכל- אני משרתת בצפון, על הגבול. לא פעם ראשונה בשנה ומשהו שאני משרתת באיזור, שקורה משהו, אבל פעם ראשונה שאני לא בבסיס שלי, נקלעת לעין הסערה בלי להרגיש. וההרגשה? נוראית, תודה ששאלתם.
במשך כמעט עשר שעות שהינו בתוך המקלט, מנסים להירגע, לנוח,לנשום,קצת פחות לדאוג.....מנסה ליצור קשר עם המפקדים שלי-גם בבסיס עם יושבים במקלט, גם הם בלחץ היסטרי. מצאתי כמה בנות שאני מכירה, מש"קיות שאני עובדת איתן, וישבנו ביחד. בהתחלה עוד חשבנו שנצא משם אחרי שעה-שעתיים גג, עם הזמן הבנו שלא כל כך מהר נצא מפה. כל איזור הצפון במיקלטים, רואים אנשים אצלנו,מולנו, רצים בלי הפסקה, בנחיצות מטורפת, רואים אנשים מכל מיני סוגים, רואים ורואים....וברקע, כל הזמן, כמו מין פסקול לא מוצלח של סרט בינוני, והלוואי שזה היה סרט בינוני, אבל זו המציאות לחלוטין, שומעים את הבומים בחוץ, את הטילים, את יריות ההגנה שלנו, את רחש המסוקים, את ירי הטנקים...
מטפטפים לנו, טיפין-טיפין, את מה שנעשה בחוץ, מאחורי קירות הבטון- מצאו שני רכבי האמר של הסיור שרופים, יש שני חטופים, שלושה הרוגים....קצין עם כומתת צנחנים קורא לכולנו להתאסף סביבו ונותן לנו תמונת מצב. מנסים לשאול מאיפה החיילים? מאיזה כוחות? יש כבר שמות? הוא לא יודע, וגם אם יודעים משהו, אסור להגיד....הודעה עוד לא נמסרה למשפחות.
כולם מחזיקים את עצמם בידיים, בנות מתחבקות, בנים טופחים על השכם....בעין אני תופסת חבר'ה מהיחידה שלי, עם שכפ"ץ-קסדה-נשק עליהם, עם עיניים תמהות- מה אני עושה כאן? יש שם גם אנשים על אזרחי, שבמקרה באו להשתחרר היום, וקיבלו קבלת פנים מיוחדת במינה.
ובין לבין, מנסים לשתות קצת מים קרים, לשמור על קור רוח. אני מוצאת זמן ללמוד לשחק סופסוף,לראשונה,שש-בש, ונכנסת למיני טורניר סוער. התמונה כל כך אבסורדית. שומעים את הטירטורים ברקע, הם קיימים...ובכל זאת, מתעלמים מהם במופגן.
השעות נוקפות,עוברות, ומודיעים לנו שעוד מעט נוסעים. תודה לאל! אני יוצאת משם! אפילו קליטה בסלולרי אין לי, לשמחתי או לצערי-זה פשוט קצת פחות לחץ. מתחילים להתארגן, אני רצה בספרינט מטורף עם עוד כמה בנות להביא את הציוד שנשאר במשרד שלהן, כולל התיקים האישיים שלי. רצים למטה ומחכים ליציאה. יש איזשהו סוג של אדישות. כולם מנסים להירדם, לנוח קצת, לעכל קצת יותר את הכל....שני חטופים, שלושה הרוגים...יש פצועים... לעזאזל! מה קורה כאן?????
ואז, רגע לפני שיוצאים, ומתחת לכל גשם השמועות, שמגדישות כל סאה ומשגעות לחלוטין, שתי בנות הולכות לשירותים ורואות חיילים פצועים......יש טנק שעלה על מוקש! יש הרוגים! יש אנשים בהלם קרב!!!!!
אלוהים...אנחנו יוצאים מהבסיס, נדחקים לתוך רכב אחד, יוצאים,סופסוף! מאחורינו אנחנו רואים שבילי עשן של ההפגזות,של הירי הנגדי, שלנו, שלהם....הלב אומר בפנים את הגרוע מכל....לא לזה חיכינו.
מגיעים לעיר, עולים על הרכבת, בדרך הבייתה,קצת שקט! מרגישים כמו רדופים של ממש. אף אחד, בחלומות הכי גרועים שלו, לא חשב שיקרה משהו כזה, ועוד בהפתעה גרועה כזו. ואני,אישית, רק חושבת על כל התחקירים שיהיו ביחידה שלי, על כל מה שיינקט, על המחשבות האלו שלא הצליחו לתפוס את הדברים לפני...איך לא עלו על כלום??
מגיעה לתל אביב, עולה על האוטובוס הביתה, פוגשת חברה שלי לשכבה...."שמעת כבר?" "על מה שמעתי??" "על הבחור מהשכבה שלנו,שנהרג".
השעה שבע וחצי בערב, אני כבר בדרך הביתה, באוטו עם אמא. מקבלת טלפון מהחבר הכי טוב שלי, בן שכבה. "יקירתי, אני רק בודק ששמעת את החדשות הלא-משמחות. יניב כבר לא איתנו. אנחנו אדם אחד פחות בשכבה".
ואני,בציניות, כמה שעות לפניכן, אמרתי שעם כל ההיכרויות שלי עם אנשים, רוב הסיכויים שאני אכיר מישהו. וישר לאחר מכן, בכאב לב גדול, את העובדה הזו שאני מאוד מפחדת שאצטרך ללכת להלוויה, לקבור אדם שאני מכירה. וכמה שעות אחר כך, כבר בבית, בסערה גדולה, רואה את התמונות בטלוויזיה של הג'יפים השרופים, אלא,שאולי אותם רכבים או דומים להם היו נמצאים גם אצלנו בבסיס, ובאותם רכבים עצמם או שכמותם היו באים החבר'ה לבקר אות כשאני שומרת בש.ג., קופצים לשקם אם הוא פתוח או סתם יושבים איתי לכמה דקות, מעבירים את הזמן, קצת צוחקים, ואפילו, באחת הפעמים האחרונות, מסתכלים על זריחה יפהפיה ושורפת, שעולה מעל המקום הכל כך יפה הזה, והכל כך מסוכן.
הדיחו את החבר הכי טוב שלי מבה"ד 1, ובצירוף הנסיבות החלטנו שחייבים להיפגש, לשבת ולהירגע קצת. כאן כבר התחלנו לקבל על עצמנו את מימדי הפגיעה- לחבר הכי טוב שלי נעלמו שני אנשים מהנוף- החבר לשכבה שלנו, וחבר נוסף שלו, שהיה על אותו הטנק.
אני,היום בבוקר, במבט אחד על העיתון, ראיתי כבר מעבר- מתוך ארבעה הרוגים על הטנק הזה, זיהינו שלושה....
לזכרם של סמל יניב בר און, בן שכבה יקר, שזכור לי כילד שקט ומאוד חכם,אפילו שבקושי למדתי איתו ודרכינו לא תמיד הצטלבו כפי שהיו עם החבר הכי טוב שלי, שממש כאב את לכתו. הוא מצטרף לשלושה בני-שכבה נוספים שלנו, שכבר בתקופת התיכון מיהרו להבטיח את מקומם שם למעלה.
ולזכרו של סמל גדי מויסייב, "דגי דג", המט"ק (מפקד טנק) הכי חמוד שיצא לי להכיר, איש מקסים שנהג לבוא לבקר אותי כשהייתי שומרת או סתם בחמ"ל, רזה וגבוה, בן גיל שלי, "בנמח", שנינו אותו מחזור גיוס, אפילו שאני משתחררת עוד ארבה חודשים והוא יהיה לעד חייל. לנצח אזכור אותו בהליכה הקופצנית שלו, מין שרוך ארוך כזה, ברחבי הבסיס שלנו. בזקן שהוא גידל פיתאום יום אחד, שכל כך הסתלבטתי עליו על כך, על האישיות הנעימה שלו, אפילו שלא הכרנו יותר מדי-היכרות בסיסית, ובכל זאת, מרשימה מאוד. נהנתי לדבר איתו, לצחוק איתו, לבקר אותם כשהם על הטנק ולגחך למראה ה"אוברולים" הכה-מצחיקים שלהם.
"אלון", אנחנו כואבים איתכם גם.
יהי זכרם ברוך, וזכרם של כל ששת ההרוגים הנוספים מאירועי יום האתמול, ה-12 ביולי 2006, יום שלא אשכח לעולם, יום שבו כולנו התבגרנו קצת יותר,ככה פיתאום.
מי ייתן ואלו יהיו הפגיעות היחידות שלנו.
אנשים יקרים- זיכרו מי שומר עליכם בבטחה- זהו הצבא שלנו. כאשר אתם רואים חיילים, חזקו את ידיהם! הם זקוקים לכך,במיוחד בימים אלו. ורק החזיקו אצבעות, לי,לחבריי ליחידה, לכל החיילים שנמצאים בצפון, שיצליחו במשימתם וישמרו בנפשם וגופם.
ואני? אני אהיה בסדר. מכל דבר מתחשלים. אני מבטיחה להיות חזקה בשביל כולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
