Life Is A Show

ונדמה כאילו הזמן עמד מלכת. כאילו שלושה חודשים הלכו ונעלמו להם,בלי לשים לב.

מאי,יוני,יולי,אוגוסט...ופיתאום כבר ספטמבר,ורק לפני שנייה היה כאן משהו,ורק לפני מספר דקות ו...איפה הכל?

עוד מעט שיחרור,מי היה מאמין?

שבוע שלם של שינוי חשיבה "מעכשיו את חושבים אזרחות" וזה כל כך מוזר להבין שתם זמני,שהנה,עוד דקה וסיימתי,עוד פעם אחת ונכליתי? אין בשביל מה,אין טעם.הכל לקראת סיום. מוזר,הרגשה מוזרה כל כך.

והלב? הלב נאכל מבפנים.

הם יישארו צעירים,הם לא יחייכו כשיקבלו את הפלאפלים ולאחר מכן יהפכו אותם.הם לא יצרחו מעונג ואושר כל הדרך לבקום ולקליטת המילואים.

הם,יישארו הילדים של קיץ 2006.

הקיץ של לבנון.

חג שמח ושנה טובה,שנה של שקט- היה המנטרה החוזרת שקיבלתי בקרוב ל-40 הודעות אסאמאס בימים האחרונים,מכל מי שרק יכלתי לתאר לעצמי.

ופעם,בזמנים אחרים ושקטים הרבה יותר,חשבתי שאני לבד בעולם. מסתבר שטעיתי,ובגדול.