Life Is A Show

"פתאום כשנדמה,שהשחר לא יפציע לעולם..."

את השיר הזה של בית הבובות שרתי כל כך הרבה במהלך השירות שלי. אי שם במהלך השנה הראשונה צץ השיר הזה והפך ללהיט היסטרי, והשורה הזו שיקפה מצוין את חוסר האונים הזה,שהתקיים בכל כך הרבה סיטואציות במהלך השנתיים האחרונות,במהלך השירות שלי.

מצבים של אימה ושל פחד, מצבים של שמחה ואושר מטורף,מצבים של לחץ וטרור..כל כך הרבה מצבים.

שביגרו אותי,שגידלו אותי, ש"בישלו" אותי והפכו אותי למי שאני היום.

"את אדם מדהים. אני לא אומרת לך את זה כי אני מכירה אותך בשעתיים האחרונות והיפנטת  אותי, זו לא הכוונה. את אדם מדהים כי את כזו,נקודה. היכולות שלך, בניגוד לשאר האנשים, כמעט ולא מוגבלות".

ומחר אני עולה לבסיס,לוקחת את הקיטבג' א להזדכות עליו,מתחמשת באריה הקטן,החבר החדש שכל השבוע וחצי האחרונים נמצא אך ורק איתי, ונוסעת צפונה, אל עבר הרי החושך.

ומיום שלישי אין יותר צבא,אין יותר מדים,אין יותר קצין ונגד נוראיים ומטומטמים. אין ירוקת וחוסר-חיים.

בחמישי בנכס משתחררים,שהיה מאוד מהנה וכיפי,בדרך חזרה, קלטתי שזו הפעם האחרונה שאני על מדים-נוסעת,מסתובבת,מטיילת....

ובחמישי בערב,כשנכנסתי הביתה,פשטתי את המדים.

וזהו,אין יותר צבא מבחינתי כמו שהכרתי אותו. יש רק בגדים.