Life Is A Show

כל כך הרבה גועל שאני חייבת להוציא. כל השבוע וחצי האחרונים...

מסתכלת כאן על הבלוג ומתה לכתוב,להוציא הכל,לא להשאיר כלום בתוכי.

וכאילו נדמה לי שכמה שאני אדבר ואגיד ואנסה,זה לא ילך. רק הכתיבה מועילה לי בקטעים האלה.

חברים לא יעזרו כאן. וכנראה שהם לא מה שחשבתי.

אז חזרתי לאריה,לבחור.יומיים שלמים הספיקו כדי להבין ולגלות שהאידיליה היא לא ממש אידיאלית,והבחור די בגד בי,ובנוסף,התחוור לי בהמשך של אותו השבוע שהוא אף העז להגיע בליווי בחורות שהן לא אני לאיזה מפגש,שנערך לא פחות מאשר בפאב המקומי שלי!

כעסתי מאוד,נמאס לי,טלפון אחד (אני יודעת שזה לא בוגר,אבל זה מה יש) סגר את הנושא ב"אם זה לא ברור לך,זה נגמר",וזהו.

איכס. זו המילה שחיפשתי. תחושת גועל כל כך גדולה וכאילו שלא היו לי עכשיו חודשיים מוזרים והזויים.

רוצה למחוק אותו מהחיים שלי,לזכור שבכלל הכרתי אותו פעם,שאי פעם היינו ביחד. הוא לא ראוי לזיכרון כלשהו בכלל.

ועובדת בלי הפסקה,ופתאום התחילו לי כאבי גב מוזרים ובלתי מוסברים וכל כך לא טובים. ולא נעים לי.

ואני צריכה להתפטר כי זה לא מסתדר,חד משמעית,עם הלמידה לפסיכומטרי.

ועכשיו אני הולכת ללמוד,ממש אל תוך הלילה,כי ככה יוצא.

ושוב פעם נדודי שינה, וכל מה שאני רוצה זה רק שקט נפשי.

וכנראה שאני לא אמצא אותו,לא בזמן הקרוב.