ובלי להרגיש כבר ינואר.
ועוד יום עבר,וחגיגות השנה החדשה גם כבר חלפו עברו.
ישנן יותר מדי שמועות לגבי הנכונות לחגוג את השנה האזרחית החדשה...ולא רק,מסתבר שרק אצלנו בארץ ובגרמניה קוראים לניו יירז איב בשם סילבסטר...ומאיפה לי? מהכתבה הזו.
מוזר להבין שכבר 2007. השנה אני אהיה בת 21,וכנראה שלא אגיע לירח.
השנה הזו כולה תהיה אזרחית ומלאה בהפתעות.אין צבא, אין מדים...
ורצה הגורל ודווקא ביום הראשון לשנה החדשה נסעתי לי לראיון כלשהו,שנותן לי כיוון אפשרי.
ובדרך פגשתי מלא חיילים,גם כאלה ששירתו איתי. ומוזר לדבר איתם כשהם על מדים ואני לא.
אבל רק ככה אני אגמל. אז שיהיה.
בפסיכומטרי הכל בסדר. אני עובדת קשה ומקווה לראות תוצאות.
בינתיים אני לא מצליחה להירדם ולסדר לעצמי את שעות השינה..וכתוצאה מכך גם את שעות הלימודים.
אני עובדת על זה חזק אבל...
כל אוירת הלימודים הזו והפסיכומטרי בשילוב החזרה הביתה וההתפטרות מהעבודה גרמו לי להבין שיש לי לראשונה מזה שנים זמן.יש לי זמן לסדר את החדר ולמיין ולזרוק ולמצוא אלפי דברים שלא זכרתי לאן נעלמו.
מצב ביניים-גיליתי חד משמעית שאני זקוקה למעצבת פנים על מנת להשתלט על כל כמויות החומר והציוד שיש לי בחדר.
בנוסף,אני רוצה טלוויזיה ודיוידי בחדר,לעצמי.באמת הגיע הזמן.... :)
סידרתי את החדר שונה לפני שבוע-שיניתי את המיקום של המיטה,השולחן והספריה שעליה נמצאת המערכת שלי.
החדר נראה קצת יותר מסודר,לי יש אפשרות ללמוד נורמלי כי רואים את השולחן? אז לבינתיים זה מספיק.
ואני גאה בעצמי שהצלחתי לעשות את זה. עשיתי חפירה ארכיאולוגית של ממש,שכרגע מתומצתת בארבע שקיות מפוצצות דברים שעוד לא הספקתי למיין.בעיקר שאריות של דברים מהצבא (והמון המון זיכרונות).
בין הדברים מצאתי מכתב משנת 1991 מבן של חברים של ההורים שלי שגרו איתם בטקסס כשהם היו בשליחות לפני קצת יותר מ-20 שנה ואבד איתם הקשר. מסתבר שהמכתב הזה מדבר על חברים לעט-קשר בהתכתבות...עולם תמים ונעלם היה פעם.
לראשונה מזה שלוש שנים שאני לומדת ונהנית מזה. בהתחלה היה לי קצת קשה להושיב את עצמי ולהכריח ללמוד,עכשיו אני אפילו די מוצאת בזה כיף והנאה. מהרגע שסידרתי את השולחן הכל הרבה יותר חביב.
מה גם,שהחדר כל כך מסודר שאני לא מתביישת לארח אנשים אצלי בחדר. הבלונדי היה אצלי לראשונה לפני שבוע בבית,ואחר כבוד הכנסתי אותו לחדר,לשבת על כוס קפה ומוזיקה..והוא אמר שהחדר שלי ממש מגניב...
השבוע,כשהוא סופסוף חזר מהצבא,הוא גם בא לבקר...בחדר שמסודר קצת שונה מהקודם,ואמר שזה מגניב לא פחות.
בהמשך זה יהיה עוד יותר מגניב,אני מבטיחה! :)
ולגבי הבלונדי-סופסוף מצאתי לו שם כאן בבלוג. אחרי שני דייטים כיפיים ורציניים גילינו שלא תמיד מתאפשר לשנינו לצאת וכשאנחנו מקבלים את האפשרות לראות אחד את השניה זה לא תמיד בשעות נורמליות...אז בשבת אחה"צ,אחרי 24 שעות של התבאסות ושינוי אלף ואחת תוכניות,הוא בא אלי הביתה. איך שפתחתי לו את הדלת הוא נכנס,חיבק אותי חזק והדביק לי נשיקה. עלינו אלי לחדר,והוא מוריד את המעיל וכו', מרגיש בבית..ופתאום בא ומחבק אותי בחוזקה,מושך אותי אליו- "כל כך הרבה חיכיתי כבר לרגע הזה" מחבק אותי חזק ומנשק אותי. "התגעגעתי אליך,כל כך!"
וכיף לי איתו. בינתיים זו רק ההתחלה-לה-לה אבל פשוט כיף לי איתו. ישבנו אצלי בחדר ושמענו מוזיקה ודיברנו וצחקנו והוא סיפר לי על השבוע שלו בצבא,עוד אחד מארבעת השבועות האחרונים שנשארו לו,לשמחתו וגם לשמחתי :)
ומדברים בלי הפסקה,ומתחבקים,וגם סתם מחייכים כל הזמן,בלי סיבה,בלי לדבר יותר מדי....
באיזשהו שלב,כשהשעות נקפו (בסביבות של חמש מהדורות חדשות בגלגלצ) הוא נסע,לא לפני שהמשפחה שלי חזרה סופסוף הביתה וראתה אותו בגודל אמיתי. בנדוד שלי בא איתם גם, וכשהלכתי ללוות את הבלונדי למעלה היא אמרה לבנדוד שלי "יופי,סופסוף,לפחות הבחור הזה גבוה!" וכנראה שהוא עבר את המבחן :) כאילו שהיה לי ספק..
בהמשך של אותו הערב הלכתי עם בן הדוד החביב שלי לסרט בקולנוע החביב עלינו..ראינו את "דז'ה וו" סרט מומלץ בחום. מאוד נהנינו ממנו. אומרים שהוא מוגדר כ"אקשן" אבל זה קצת מעבר.
בן דוד שלי הודיע שיש לו שינוי בתוכניות למחרת בהגעה לצבא-וכך יצא ששנינו שמנו פעמינו לכיוון תל אביב בבוקר יום ראשון כשבחוץ גשם שוטף. מצאתי לעצמי את היום הכי קר,מגעיל ורטוב בשנה בכדי לצאת ולהתרענן.
וגם ראיתי את הבלונדי, כנראה פעם ראשונה ואחרונה על מדי א', וכומתה,ונשק,וסיכות לוחם למכביר. ישבנו במשך 20 דקות ביחד,מחזיקים ידיים ומתרגשים מעצם העובדה שאנחנו מתראים. "את יודעת? תמיד קינאתי בחיילים האלה שהחברה שלהם הייתה מלווה אותם עד לאוטובוס שלהם לצבא. עכשיו אני מבין כמה שזה כיף". וניסיתי לצלם אותו,את החיוך שלו,שאני נהנית להסתכל עליו,והוא לא שיתף פעולה, אבל בסוף יצאה תמונה נחמדה, שלא משקפת בכלום אותו,אבל עדיין-מעבירה געגועים מצוין.
וליוויתי אותו עד לגשר של הרכבת,הולכים מחובקים,מחוברים,הדוקים....היה לי ממש קשה להיפרד ממנו. "את תהיי חסרה לי בטירוף. אני כל כך אתגעגע אליך" ועוד נשיקה ועוד חיבוק ועוד ליטוף,אולי אחד אחרון....והוא הלך..ראיתי אותו עובר את המחסום של הרכבת ועולה על הגשר,חייל יפה וחמוד, חייל שלי...
אז אם הזדמנתם במקרה ביום ראשון בבוקר,בסביבות 11 לאיזור היציאה לרכבת בעזריאלי,יכלתם לצפות בזוג שהפרידה קשה עליו.
בחורה עם שיער ארוך ארוך ובהיר וחייל, עוד אחד מאותם חיילים קרביים,אבל יפה ביותר :)
ועכשיו הוא שם,עמוק עמוק בפנים, נותן את הנשמה לעוד כמה שבועות שאוטוטו נגמרים. ואני דואגת לו מאוד,במיוחד כשאנחנו מדברים בקודים,כי לא באמת מספרים "אולי לא תתנשקי עם מישהו היום בלילה? אני אחשוב עליך,לא משנה איפה אני אהיה בחצות"
וכמובן שזה ברור ומובן,ולא צריך הודאה מפורשת כדי לדעת שאני מחכה רק לו,ושאני לא אנשק אף אחד. חוץ ממנו.
"הנשיקה שלך בהקפאה עד שתחזור הביתה מהצבא" בתקווה שרק יחזור.
ובינתיים,שישמור על עצמו. רק שישמור. ואני? רק מתגעגעת.
תמונות ממזמבל שנמצא לו אי שם בארגנטינה הרחוקה,לבוש בגדי קיץ כי שם המזג אויר לוהט. סוג של שיחה טרנסאטלנטית במסנג'ר,וטוב שיש אינטרנט. ולחשוב שפעם הוא היה אדם מוחשי לחלוטין מבחינתי, לפחות פעם ביום...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
