נשלח אלי על ידי לא פחות מאשר אחי המאמץ היקר 008.
חמישה דברים(ואולי יותר או פחות) שלא ידעתם עלי:
1. יש לי זיכרון פנומנלי- כאמור, המילה "פנומן" באה להדגיש משהו שהוא בגדר תופעה. אני אישית לא מצליחה להבין מה קשה להשתמש ביותר מעשרה אחוזים בודדים במוח שלך (זה, ד"א, המספר הממוצע של חומר-מוח בו משתמש האדם כיום).
אני זוכרת הכל מהכל- כולל תאריכי יומולדת, זיכרונות מגיל שנתיים וחצי,כתובות,סיפורים,שירים, שמות ופרצופים (זה זוועה, אני פשוט לא שוכחת כל מי שאני פוגשת) וגולת הכותרת- מספרי טלפון ומספרים אישיים. בצבא במיוחד הגדלתי לעשות והכרתי כמעט אישית כל אדם ששירת באותו זמן נתון ביחידה שלנו. חולני או לא? אבא שלי אומר שאני סוג של "בור סוד שאינו מאבד טיפה". אני טוענת שאני זוכרת מה שאני רוצה, העניין הוא שאני כמו ספוג- זוכרת וזוכרת וכמעט ולא מסננת החוצה.
2.אף פעם לא צבעתי את השיער- סוגיית השיער היא קטע מאוד רגיש אצלי. נכון להיום לא הסתפרתי כמעט שנה (הפעם האחרונה הייתה לפני שנה ושבוע, לא פחות). השיער שלי כרגע מגיע לאורך שהוא לא היה בו הרבה מאוד זמן- עובר את כל הגב שלי ומסתיים בשיפולי הטוסיק שלי- או במילים אחרות, בקו החגורה של הג'ינס (הנמוך!) :). בנוסף, שיערי הארוך (או זנב סוס בעברית מדוברת) אוהב לצמוח אך ורק בצבע אחד ולא מוגדר- משהו בין ג'ינג'י לבלונדיני,לפרקים קצת אדמוני ולפרקים חום. חוסר ההחלטיות של צבע השיער שלי הביא אותי להחלטה לא לצבוע את השיער אף פעם (או עד שיהיה לי שיער לבן, השאלה מתי זה יקרה) מכיוון שהשיער שלי משנה את צבעו בהתאם למזג האויר, כמות החשיפה שלי לשמש, השמפו בו אני משתמשת ומצב הרוח שלי...
3.אני מחוננת- כסוג של המשך לא ישיר לגילוי המרעיש וטיפה'לה מרגש שיש לי זיכרון מטורף, נשלחתי אחר כבוד והאינטליגנציה הריגשית(הסופר-גבוהה- שלי, כהגדרתם) אל המכון לטיפוח נוער מצוין ושוחר מדע ע"ש אריקה לנדאו באוניברסיטת ת"א. השנה 1995, אני בקושי בת 9 ולא מבינה מה לעזאזל רוצים ממני? למה לעשות מבחן בחשבון באמצע החופש הגדול? בסופו של דבר התגלה כי יש איזושהי עקומה במכון הזה, ואני נמצאת מעל העקומה הספציפית הזו, מה שגורם לי להיות..ילדה מיוחדת?
(האהבה הגדולה שלי לגרפים ועקומות תגיע בהמשך עם השנים, לצד לימודי ביולוגיה וכימיה 5 יח"ל בתיכון).
אני חייבת לציין שכשגילו את עובדת היותי מחוננת לא הייתה מודעות גבוהה כמו שיש כיום לכל הנושא הזה- ואני די "סומנתי" בביה"ס בלורד שלא יורד כ"חנונית" וסבלתי ירידות והשפלות רק מעצם היותי "חכמה". הדבר הזה באיזשהו שלב הביא אותי להחלטה שאני רוצה להיות כמו כולם (אבל תמיד היה לי קשה, תמיד הייתי בוגרת מדי) ובסופו של דבר להחלטה לעזוב את פרויקט "בר אילן" לבגרות מוקדמת במתמטיקה (בסוף כיתה י') ותואר ראשון כבר בזמן התיכון. רציתי לרקוד ולהתאמן וללכת לצופים.בסוף עשיתי את הכל וויתרתי על הפרויקט בבר אילן. היום בדיעבד אני מצטערת. מצד שני, הפרויקט רק גרם לי נזק כי נכנסתי לשיעורים ללא התאמצות מיותרת (טלפון אחד מהמכון באוניברסיטה אחת לאונ' שנייה הוביל לפתיחת כל הדלתות לפני) וכתוצאה מכך היה לי הרבה חומר להשלים בזמן קצר מדי וללא רצון רב. בגלל החוסר רצון גם היום יש לי חרדת בחינות כשזה מגיע למתמטיקה, ולמתמטיקה בלבד. כן, גם בפסיכומטרי עכשיו יש לי בעיה עם זה.
4. לא עישנתי אף פעם- אפילו ששירתתי ביחידה קרבית (ועוד בשני גדודים שונים, ועוד במלחמה!) וחרף העובדה שהרבה מהחברים הקרובים שלי מעשנים סיגריות, מעולם לא עישנתי סיגריות. אפילו לא שאחטה אחת קטנה. זה מגעיל אותי ואני שונאת את הריח שנדבק לבגדים ולכל דבר בערך, במיוחד לשיער.
מה שכן, יצא ויוצא לי להיות מעשנת פאסיבית- אני מנסה להימנע גם מכך אבל זה לא תמיד קל. לצערי רוב מקומות הבילוי בארץ, במיוחד לצעירים, רוויים בעשן סיגריות מיתמר אל על.
5. כשהייתי בת 5 אבא שלי כמעט מת- יום אחד אמא שלי קמה בבוקר וראתה שהיד של אבא שלי זזה בתזזיתיות תוך כדי שהוא ישן לו שנת ישרים. כתוצאה מהאירוע ההזוי הזה התגלה שאבא'לה היקר והאהוב שלי פיתח וגידל באהבה רבה וללא ידיעה גידול בראש,ולא סתם בראש- אלא במוח. אחר כבוד הוא הובל לניתוח הסרת הגידול שסיכויי ההצלחה שלו עמדו על 70 אחוזים בלבד. תכונה רבה ועצובה הייתה אצלנו במשפחה באותו הזמן. לא ידענו מה יקרה והאם הוא ישרוד את הניתוח ואיך הוא יקום ממנו. בסופו של דבר הוצא הגידול, 8 מ"מ קוטר וגודל של בערך כדור פינג פונג, הוגדר כ"לא ממאיר" ואבא שלי, טפו טפו טפו, לאחר שיקום ארוך ולא מעט טעויות של סגל הרופאים (כי ככה זה ישראלים, תמיד תהיה חבורה של מטומטמים ואחד חכם ונורמלי שברגע שהוא נעלם מהשטח הכל יוצא משליטה) הוא חזר לחיים נורמלים ובריאים, לשירות פעיל (הוא היה הרבה מאוד שנים לפני וגם לאחר מכן קצין בצבא) ובהמשך לעבודתו כאבא במשרה מלאה.
האירוע הזה גרם לי להתבגר מאוד מהר...מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי "אחות גדולה" קלאסית, יוזמת, דוחפת, עומדת על שלי ובעיקר מאוד אחראית. האירוע הזה בגיל 5 כנראה מאוד דחף אותי למשבצת הזו של "האחות".
היום בדיעבד אמא שלי אומרת שמגיל 3 עד 6, בעצם מהרגע שאחי האמצעי נולד ועד אחרי שאבא שלי נותח, לא באמת טיפחו את הרצון שלי להישאר ילדה. סבתא שלי טוענת שהייתי "ילדה ללא ילדות" ותולה את ההתפתחות הריגשית והאינטליגנטית היחסית מהירה שלי באותו אירוע. מיותר לציין שזה היה אירוע דרמטי לכל הדיעות, אצלי אישית החצי שנה הזו פלוס מינוס סגורה במגירה האפלה והחלודה ביותר ב"ציפור הנפש" שלי. אני לא רוצה לזכור ולחשוב שפעם כל כך כאב לי ושהמשפחה שלי שאני כל כך אוהבת עברה טראומה כזו. אחת ההשלכות לזה שאני בקושי זוכרת את התקופה הזו ומדחיקה אותה חזק היא חוסר היכולת שלי לשלוט על אופניים- כל האירועים האלו קרו בדיוק בתקופה שבה צריך היה ללמד אותי לרכב על אופניים ולגרום לי לסגל לעצמי את השיווי המשקל הדרוש ברכיבה עצמאית על אופניים. בגלל שאני לא רוצה לזכור אני גם אומרת שאני לא יודעת לרכב על אופניים- אני בעצם יודעת, אני פשוט מפחדת עד עומק נשמתי שאני אעלה על האופניים וכמו שאני אתחיל לרכב כך אני אתרסק.
בניגוד להכל, דווקא באוטו אני נוהגת מצוין. לכשנאמר- הכל פסיכולוגי.
6. דבר שישי ואחרון- אמנם הבטחתי לעמוד בחמשת הדברים, אבל אני חייבת לציין עוד דבר אחד-
אני מאמינה גדולה של הלא נודע- בזה שיש עוד חיים אחרים חוץ מאיתנו, שיש חיים אחרי המוות ושיש עוד עולמות חוץ מהעולם הכה- חביב שאנו חיים בו. בנוסף, אני מאמינה במיקריות- בכוח המקרה יש הרבה עוצמה לשנות דברים שלא תיארת לעצמך שיקרו אי פעם. המקרה הוא מקור השינוי בעולם. בנוסף, זו הדרך של החבר'ה שם למעלה למסור ד"ש ולהגיד כמה שהם מתגעגעים והם אוהבים אותנו.
זה הכל להיום, אני חוזרת לחרישה האינסופית לפסיכומטרי- מחר על הבוקר יש לי מבחן, עוד אחד מיני רבים ובתקווה שאחד לפני אחרון.
ההרגשה כבר נוראית ובלתי ניתנת לתיאור, אבל בסוף יהיה טוב :)
ואחר כבוד, אני מעבירה את השרביט המלכותי לבית הסוכן החשאי והרקדנית האוסטרית ל:
יובל
סתם אחד
אנטוניו מונטנה
סימבה הסטודנטית החרוצה
ו...ג'ו ג'ו איש העולם הגדול.
בהצלחה...
וסופ"ש מהנה לכולם! :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
