סופשבוע ראשון מאז שנגמר הפסיכו הזה.
ורציתי לצאת, אני בספק אם זה יקרה.
אני כל כך מבולבלת.
מה יהיה עם הקבלה לסוכנות? ומה יקרה אם לא? ואיזו עבודה אני אמצא שתסכים לקחת אותי לארבעה חודשים? האמת שהם לא צריכים לדעת שאני באיזשהו שלב אעזוב..אבל עדיין.
הבטחתי לעצמי שבמרץ אני אתחיל לעבוד. מה שמשאיר לי שבוע לעבוד על החדר שלי ועל הבית.
לראשונה מזה שלוש שנים ובכלל יותר מדי זמן שהתחלתי לזרוק דברים ולמיין.
קשה לקבל כאן בבית עזרה ותמיכה...אם זה בזמן הפסיכומטרי שהם לא הבינו למה אני מסתגרת בחדר ושיגעו אותי, או עכשיו, כשאני רוצה קצת את היד התומכת לעשות את השינוי הזה..הם לא מסוגלים, נפשית.
לאבא שלי יש מחסן שלם של מצבורים. דברים שאף אחד לא משתמש בהם יותר, וגם אם רוצים כאלה דברים קונים מחדש.
אני מתכננת לזרוק את הכל מחר. ושרק ישמיע צפצוף.
הבלונדי נרגע. הוא לא מאכזב אותי כמו שהוא פשוט מבולבל והרבה פעמים הוא יותר מדי "גברי" בשביל להודות שהוא פשוט צריך את הקרבה, החיבוק והמילה הטובה...
הוא נכנס ללחץ מהרצון להספיק כמה שיותר ומה יהיה בהמשך ומה הוא יעשה? והיום כשדיברנו אמרתי לו שזה "התקף אזרחות" מוכר, וקורה לכולם, וזה נורמלי ושזה יעבור...הרגעתי אותו והרגשתי בקול שלו איך הוא מתרכך,נושם, מפסיק את הלחץ האינסופי הזה.
הוא נסע לחגוג עם חברים שלו בעיר הגדולה, ובהתחלה הוא לא בדיוק שש להזמין אותי, ופתאום, כנראה אחרי השיחה היום ואחרי שאני כבר סוג של נעלבתי "אולי תבואי? יש לך אוטו? בואי לכאן,תהיי איתי..." ואני נאלצתי לסרב, כי אני עייפה, כי אני מותשת, כי אני מפחדת לנהוג לבד את הכמעט שעה הזו ועוד להסתבך באיזור שאני לא כל כך מכירה. לא בשבילי.
אם הוא רק היה נזכר שעה לפני, הייתי לוקחת את עצמי ואותו והכל היה הרבה יותר טוב.
ואחי עבר טסט, בשעה טובה.
עוד נהג נוסף לקלחת המשפחתית על רכב מסכן אחד.
אבל די למירמור! סופשבוע בסימן ניקוי וזיכוך,זריקה ושינוי.
ושמישהו ינסה לעצור אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
