ועוד פעם, כרגיל, שבוע שני ברציפות, השעה חצות וחצי והטלפון מצלצל. הודעת טקסט חדשה.
"את בתל אביב"? והשולח הוא ג'יי. עוד פעם הוא.
שולחת לו הודעה חזרה "אני מבינה שזה כבר בנוהל. אני דווקא בבית..."
הוא מתקשר אלי ואני מחליטה שהגיע הזמן לעשות את השיחה הזו, זו שאני מתלבטת אם לעשות כבר ממזמן.
לשאול את השאלה הזו שמציקה לי כי אני שונאת לשמור דברים בבטן.
"ג'יי,אני על המחשב. בוא תתחבר...." והוא מוסיף אותי למסנג'ר ואנחנו מדברים. ממש כמו בימים הטובים של הצבא כשהוא היה שולח לי אי מיילים ברשת הצבאית שהיו מפילים אותי לרצפה מרוב צחוק.
מתחילים לדבר, ועוד פעם, איכשהו, הנימה הזו קופצת.
"ג'יי, אני חייבת לשאול אותך שאלה"
"נוו תשאלי, אני לא נושך"
"זה יהיה מגלומני מדי,עזוב"
"יאללה,תשאלי"
"יש סיכוי שאתה רוצה אותי?"
ומזלו שלא היינו פנים מול פנים או בטלפון כי הוא פשוט התחיל לגמגם.
בסוף זה יצא.
ובגלל שהוא בחור מצחיק ושנון וציני עד אימה הוא שלח לי שורה של הודעות שבסופן מצטרפות להוכחה גאומטרית, שהמ.ש.ל (מה שצריך להוכיח) שלה- אני רוצה אותך.
אז שאלתי אותו, ג'יי, מה קרה לך? אני תמיד חשבתי שאולי יש סיכוי אבל זה לא נראה לי הגיוני. אתה ידיד שלי. אתה תמיד היית אחד האנשים שיותר אהבתי ביחידה, ובגלל זה נשארנו גם בקשר אחרי שהשתחררתי. מה יש?
איפה כל האומץ לבוא ולהגיד לי מה אתה חושב? מה יש לך על הלב?
ואז מסתבר שתמיד ידעתי. וצדקתי בהרגשה שלי.
הוא רצה אותי מבערך היום שנפגשנו לראשונה. בסביבות שנה.
אני חשבתי שהוא רוצה להרוג אותי ושהוא שונא אותי.
הוא החליט שמשום מה אני ה-בחורה בשבילו.
"אבל ג'יי, אני נוסעת עוד חודשיים וחצי, אני כבר עוד שניה עם רגל אחת על המטוס. למה עכשיו?"
"תמיד היה אידיוט אחד שהקדים אותי, שהספיק לפני"
"ג'יי, תמיד הייתי שם. מה הייתה הבעיה?"
לכי תביני בנים.
חודשיים לפני שאת עוזבת את הארץ כנראה לתקופה בלתי מוגבלת מגיע לך מישהו בהפוכה.
מרפי אני שונאת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
