ולי נמאס כבר להיות לבד.
כל כך נמאס לי.
כמה שרציתי וקיוויתי וביקשתי ופיללתי,
כנראה שנידונתי בסופו של דבר להישאר לבד.
כנראה שגם אני ארצה אף פעם לא יהיה לי את האדם האחד, רק אחד, שיתאים להכל-גם להיות חבר, גם להיות אהוב, וגם להיות שם בשבילי.
הבדידות הזו מתחילה לעלות מהכוס המדודה שלה בתוך המגירה שנקראת גם ציפור הנפש שלי.
איך אפשר לעצור אותה, כשאני יודעת כבר שאין חוקים?
שעוד חודשיים ו-8 ימים השעון נעצר מבחינתי לזמן כמעט ובלתי מוגבל?
ואני רוצה הכל, לטעום מהכל.
רוצה את הבלונדיני ורוצה את ג'יי ורוצה את הקצין ואת המ"פ ואת הטייס ואת הבחור ההוא.
סה"כ רוצה שיאהבו אותי.
סה"כ מה רציתי? מישהו שיהיה לי כיף איתו?
ולחשוב שכל מה שאני רוצה זה מישהו שיאהב אותי. שיצליח לאהוב אותי, פעם אחת, כמו שצריך.
בסוף זה יגיע.
השאלה מתי.
מסיבת שיחרור לחברות האחרונות שלי שהתגייסו..זה מדהים איך שהזמן רץ, איך שהשנתיים האלה כמעט ולא הורגשו.
וכל כך הרבה השתנה, וכאילו שומדבר לא השתנה מאז.
כאילו רק לפני רגע השלישיה הזו נכנסה אלי הביתה בפעם הראשונה בחיי והפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי עד היום.
אני אוהבת אותם,באמת.
אבל למה המחסום הזה לא נפרץ לי?
אני כבר באמת לא יודעת.
אולי ג'יי יהיה זה שייתן את המענה? ואולי זה לא שווה את זה בכלל....
יום ראשון בעבודה.
משהו לא מובן לגבי "התלמדות" לא מתוכננת שהפכה להיות מוזרה מאוד- אם אני ממלצרת לכל דבר, למה לא שילמו לי היום אגורה מכל מה שהיה?
נמאס לי מהדברים האלה, באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
