Life Is A Show

עמית ואני-הסיפור המלא.

תיזכרו שאני חייבת לספר לכם אותו.

חייבת גם לכתוב אותו לעצמי,כדי שאני אוכל לקרוא אותו ולחייך עוד הרבה שנים,ולהיזכר באחד הקטעים היותר מעניינים שהיו לי.

ואולי גם לסדר קצת את מה שיש לי בראש.

מחר מתכונת בביולוגיה...ואני לומדת ולא לומדת.

מסתכלת על המיקוד ויודעת דברים...חלק אני לא זוכרת.

אני הולכת לנבות (קוזאק) רק שהבעיה היא שאני לא יודעת מתי אני אגיע אליו...הוא דיבר איתי לפני שעה ואני לא רואה איך אני מגיעה אליו בלי לאחר. אני תמיד מאחרת אליו.באופן קבוע.

אולי השבוע,כשאמא תנסע לאילת,ושלושה ימים שלמים יהיה לי את האוטו לעצמי,אני סופסוף לא אאחר אליו.

אבל במחשבה שנייה,גם כשגרתי 20 מטר ממנו הייתי מאחרת,אבל בפחות! :)

ועוד דבר אחד-התחלתי להתאמן.

יום שישי-ריצה מטורפת של ספרינט 500 מטר,הליכה לפני ואחרי במשך חצי שעה.

יום שבת-הליכה עם אמא (מה שנקרא בלשון העם ג'וגינג) במשך שעה.

אני צריכה להיות בכושר,אחרי הכל,אם אני רוצה להגיע לאן שאני רוצה בצבא אני חייבת לזוז.

וגם,אין דבר יותר יפה מאשר ספורט :)