אותו יום שבת לפנות בוקר, עוד שניה ראשון, שבוע שני ברציפות שהטלפון שלי מצפצף להודעת טקסט, ברקע מופיעה השאלה "את בתל אביב", אותו השולח- ג'יי.
"אם היית גרה יותר קרוב הייתי בא ממזמן".
זה היה ב-11 במרץ.
היום כבר העשירי באפריל, עוד חודש וחצי בדיוק אני על המטוס.
אתמול, אחרי כל כך הרבה זמן.
יותר מדי זמן.
של שיחות טלפון ואסאמאסים הזויים ואימיילים מצחיקים-עד-אובדן-נשימה ובעיקר המון אי הבנה,
נפגשנו.
"אם יש משהו שאני רוצה יותר מהכל כבר, זה לראות אותך. עבר יותר מדי זמן"
"מה יש לך, מה יש בך, שעד שאני מתקרב את מתרחקת? למה את בלתי מושגת כל הזמן הזה?"
"אני כל כך מאוכזב ששוב, עוד פעם, אני לא אראה אותך. אולי כבר שווה לי להרים ידיים? ואת אחד האנשים הכי יקרים לי. אני לא רוצה להרים ידיים מלפגוש אותך"
"כמה פעמים את חושבת שיצא לי לראות אותך עד שתטוסי?"
ואני בתגובה "אבל רק אמרתי לך לבוא. זה הכל."
אחרי כל כך הרבה זמן, אני כבר איבדתי את הסבלנות, ואמרתי לו שיוותר. ואז פתאום התקשרתי רק בשביל לבדוק מה הוא עושה בסוף באותו הערב, אם הוא עשה תוכניות. השעה הייתה אחת בלילה.
"את יודעת שאת יקרה לי, ובכל זאת, כבר קבעתי עם חברים. עוד שנייה קוראים לי לבוא *על הקו נשמע הפרעה של צליל ממתינה* אבל אם תגידי לי לבוא אני בא"
"אז בוא"
ופחות משעה אחרי זה בדיוק, עם תחושה מוזרה של ספונטניות שכזו ועם תרמוס של תה-מתוק-רותח-ביד ושתי כוסות, עליתי את 20 ומשהו המדרגות המובילות מהבית לרחוב שלי, והוא עמד בחוץ, חיכה.
ונסענו לאחד המקומות הכי יפים כאן באיזור, כי אולי התיכנון המקורי שלנו היה לשוקו בארומה, אבל ארומה במקום כמו שלי ממש לא פתוח בערב חג. אז הלכנו לעשות תצפית וטיול לילי קצר, כי זה פשוט הדבר הכי צפוי שיעשו חיילת משוחררת חולת טבע ומדריכה בנשמתה, וקצין קרבי בקבע שבקושי חוזר הביתה.
שנינו מרימים את הראש לשמיים זרועים באור ומנוקדים כוכבים.
"איידל יפתי, מה אלו האורות כאן?" "אתה לא יודע? זו הדרך לירושלים". ובהסכמה פה אחד החלטנו שעולים לירושלים, מרחק נסיעה קצרצר מאיזור מגורי הכה-נחמד.
ואין לי מושג איך, אבל כנראה שחוש הניווט שלי עובד שעות נוספות, כי אין אדם ששונא יותר ממני לנהוג בירושלים.
אבל כיוונתי נכון, כי הגענו עד לרחוב הלל, בדיוק לסניף של ארומה.
יוצאת מהאוטו לקור בחוץ, מבקשת "שני שוקו אקסטרה שוקולד, לקחת" ושומעת מהמוכרים שהיו שם כמה ששוקולד משמין, ולא משנה מה אמרתי על זה שאני עושה מספיק ספורט (אעלק).
נוסעים עוד קצת, מגיעים לאיזה פארק באיזור, שמיכה ביד אחת ושוקו-שוקולד רותח ביד השניה.
יושבים על הספסל ואני מסבירה לבחור-שבקושי-יוצא-הביתה איך שותים כמו שצריך את השוקולד הזה.
וכל כך כיף איתו. אז מה אם כבר הפסקתי להרגיש את האצבעות ברגליים מרוב קור (טעות ללבוש אולסטאר,טעות!).
"את יודעת, זכרתי אותך משום מה הרבה יותר גבוהה ואחרת. את הרבה יותר יפה במציאות ממה שציירתי לעצמי בראש. האזרחות עשתה לך רק טוב. הרבה יותר מחמיא לך מהירוק-ירוק הזה..."
ומתכרבלים בשמיכה, כי אני כבר רועדת מקור ובכל זאת, עברנו את השלב הזה של החוסר-יחס.
"את זוכרת ששאלתי אותך אתמול מה את חושבת שיקרה כשניפגש,סופסוף?"
"כן,בטח. ולא הבנתי למה אתה שואל אותי שאלות קשות כאלה. אמרתי לך שמה שצריך לקרות יקרה"
"אני לא מאמין שאנחנו באמת נפגשים. ואין לך אפשרות לברוח, כי את כאן לידי".
"אני עדיין יכולה לקום וללכת. אפילו שהמפתחות של האוטו אצלך. אתה גם ככה בטח כועס עלי"
"אני לא יכול לכעוס עליך. ברגע שהסכמת שאני אבוא לראות אותך עשית אותי למאושר באדם. יותר מדי זמן עבר, ובאמת שנמאס לי לשמוע כל פעם מחדש את הסיפורים שלך ועליך על החבר החדש והתורן שלך. אבל אני ביישן, את מכירה אותי. לא הייתי מסוגל אף פעם לבוא ולהגיד לך מה אני באמת חושב עליך, ואפילו נתתי לך רושם מוטעה, כאילו אני בכלל לא סובל אותך כשבעצם כל הזמן הזה, שנה וחודשיים, אני רק חושב איך לנסות להתקרב אליך יותר, וכל פעם שחשבתי שהצלחתי, הבנתי שזה רק קצה הקרחון".
"על מה אתה מדבר, ג'ייג'יי?"
"עלייך, לעזאזל. את חושבת שזה מקרי שהיית המשקית הכי אהובה בגדוד? אני לא חושב שאי פעם שמעתי על מישהו שלא הסכים לצאת איתך, חוץ מאלה שאת יצאת איתם וסיפרת לי עליהם. כל פעם שהייתי מנסה להתקרב אליך הייתי מתייאש, כי רק מהעלאת השם שלך מול כולם הייתי מבין שיש לי הרבה מאוד מתחרים. ליתר דיוק, ערימות. איידל יקרה שלי, ואת באמת יקרה, את רוצה להגיד לי שאת באמת לא מודעת ולא היית מודעת אף פעם לכל ערימות הבחורים מסביבך?"
"על מה אתה מדבר? שירתתי כמעט אך ורק עם בנים. היו כל הזמן בחורים מסביבי,בלי הפסקה"
"זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה שאת לא מעריכה את עצמך לפעמים. לעזאזל, למה את חושבת שהמשרד שלך תמיד היה מוצף? למה את חושבת שתמיד רצתי אליך לבקר אותך כשהייתי בא? אלו ערימות של בחורים שרוצים אותך".
"די כבר איתך, אתה תמיד יודע להביך אותי ולגרום לי להסמיק".
"זה בסדר, אני כבר מספיק נבוך כאן. אני גם כל כך ביישן שאני לא מעיז לעשות את הצעד הבא"
"על איזה צעד אתה מדבר?"
ואז הוא נישק אותי.
נשיקות קטנות ומתוקות, אבל עמוקות ובעלות ערך רב.
"את כל כך יפה ומיוחדת, את יודעת? החיוך לא יורד לי מהפרצוף בגללך. היה שווה לחכות".
ובסוף, כמו כל חצי חלום, זה נגמר.
אפילו שהוא ביקש ממני לצבוט אותו ולהעיר אותו מהחלום, והוא רק התלונן שאני מכאיבה לו, אפילו שהוא ביקש צביטה.
והוא הרים אותי על הגב-רגליים-באוויר-ראש-באדמה וגרם לי להרגיש עוד פעם כמו הילדה הקטנה שפעם הייתי.
שהוא יודע שנגמרה לה הילדות ממזמן ממזמן, זאתי שהוא נתן לה פעם את המחמאה הכי גדולה ואמר לה שהיא ילדותית.
רציתי לראות אותו, אבל כבר לא הצליח היום, ומחר הצבא דורש אותו חזרה, מחבק בזרועות עבות ונוקשות, עד לפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
