"ליליה, ילדה יקרה, כל מה שאת צריכה זה אהבה"
ואני יודעת את זה.
אבל זה לא מתאים עכשיו. לא לפני ארה"ב.
וגם כבר לא מתאים לי לחפש אותה. כשהיא תהיה שם היא תמצא אותי לבד.
הוא ימצא אותי לבד, זה בטוח.
בלי שאני אצטרך לחפש אותו יותר מדי.
כי ככה זה.
כשלוחצים חזק מדי זה בורח.
לא מאמינה שאמרתי מילים ומחשבות כמו שיצאו ממני השבוע.
יושבת עם הגבוה, ומספרת לו על ג'יי, שאמרתי לו שאני מוותרת על הכל ושזה לא ילך.
וג'יי התייצב מיוזמתו, חצי שעה אחרי השיחה הזו, רק בשביל להביא לי חיבוק.
הוא חשב שהכעסתי אותו. אני רק חשבתי על טובתי.
אבל כנראה שככה זה.
אני לא מתפשרת יותר. אין כאן מקום להתפשרויות.
ויום אחרי זה, הגבוה.
עייפות של אחרי המסיבה בשילוב הספונטניות, רחש ההורמונים וכמובן צחוקים ללא הפסקה.
ורק מיצמצתי, והנה, יש לי קלף מנצח ביד.
איך עשיתי את זה? אני עדיין לא יודעת.
לא מאמינה שיצאו לי מהפה מילים כמו "אני מחפשת קשר לא רציני ולא מחייב" "אני לא רוצה חבר רציני עכשיו" ו"עזבו אותי מאהבה, אני לא יודעת מה זה לאהוב יותר".
כנראה שהשלמתי עם המצב שלי. כנראה שפחות או יותר.
כשהייתי קטנה האמנתי במשפט הכל כך יפה הזה, שאומר-
"The greatest thing you'll ever learn,
Is to be in love and to be loved in return"
כנראה שגם זמני יגיע, מתישהו.
ובינתיים,
מחובקת בכפיות כמו שממזמן לא הייתי עם הגבוה.
ומספרת לו על מה שהיה ונגמר.
והוא במין מבט זחוח כזה..."ואז הכרת אותי ודעתך השתנתה!?".
ואני בתגובה "לא....בכלל לא חשבתי שפגשתי אותך..פשוט זרמתי".
והוא פשוט מגניב. ובוגר. וכאילו יש לי הרגשה שהוא מבין בדיוק מה הראש שלי חושב.
שאני רוצה שהוא יהיה שם בשבילי.
אבל אין כבר הרבה זמן, אז זה לא מחייב כלום.
אבל אם אני אצטרך חיבוק, הוא יגיד לי לבוא או יבוא בעצמו.
כי הוא כזה.
כמו כולנו, כנראה.
שדפוקים איפשהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
