חשבתי מה לכתוב.
מה כבר אפשר להגיד שלא אמרתי השנה.
לפני שנה ביקשתי שלא יהיו עוד מלחמות.
קיבלתי מלחמה אחת בלייב, במקום שלי, בחיים שלי.
"אין אדם בארץ הזו שהשכול לא נוגע בו".
וכמה שזה נכון.
אז עוד מעט שנה,הא? איך שהזמן טס.
ועכשיו אני כבר יכולה להגיד שהכרתי אנשים שמתו בקרב,ולא סתם-במלחמה.
השנה אין יותר אזכרות לנופלים של היחידה הצבאית ששירתתי בה, שאני הולכת אליהן מבוישת עם כומתה על הראש.
אין מדים בכלל.
ויש את ימי הזיכרון הפרטיים שלי.
ליניב בראון ז"ל וגדי מויסייב ז"ל, אחד בן שכבה והשני בן-בסיס, ששניהם נהרגו באותו טנק ביום הראשון של המלחמה, 12.7.
לרפנאל מושכל ז"ל, שרק לאחר מותו גיליתי משיחה עם ג'יי איזה בחור מקסים ומיוחד הוא היה. ובעיקרון הוא היה קרוב משפחה שלי.
את יונתן וולסיוק ז"ל, שפחות מחודשיים לפני המלחמה ישב איתי ברכבת בחזרה מהצפון ביחד עם עוד חברים שלו ולא הפסקנו לצחוק.
את סגן לוטן, או איך שהנחלוואי שהיה חבר שלו היה קורה לו "טולטול", שלא הכרתי אותו אבל לאט לאט אני מגלה שהוא מבחינתי היה עוד אדם בפאזל.
ויש עוד כל כך הרבה.
וממזמן היד כבר לא מספיקה כדי לספור את כל השמות, ולזכור.
אבל מצד שני-
אני עדיין מכירה כל כך הרבה אנשים שחיים.
גם אם הנפש שלהם הצטלקה מבפנים במלחמה הזו, בשירות הצבאי הזה.
כמו שהנפש שלי הצטלקה.
וכמו הנפש של הבלונדי.
ובלי להרגיש, דווקא האדם שמזוהה אצלי כרגע באופן כמעט בלעדי בכל מה שקשור בהנאות החיים ובשמחה-הגבוה, הוא חלק מהמשפחה הזו,של השכול. די מהר גילינו שגם לו יש את הצלקת הזו של המוות.אח שלו נהרג בצבא.
ואיך אומרים?
השכול נוגע בכולם.
אין אפשרות לעצור אותו.
במיוחד לא במדינה כמו שלנו, מדינה קטנה כל כך, משפחתית.
ואני עדיין חושבת מה לכתוב.
חושבת אם זה נכון ללבוש חולצה שחורה או לבנה ביום כזה.
אז היום לבשתי שחורה.
מחר אלבש לבנה.
הייתי חד משמעית, מעדיפה ללבוש מדים. הם באמת היו פשרה טובה בקטעים האלו.
יום הזיכרון תשס"ז, 2007.
אני אזרחית כבר, אחרי צבא.
ובכל זאת, הצבא הזה לא יוצא לי מהראש.
הכל בגלל המלחמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
