יש עכשיו מואזין בחוץ.
בדיוק לפני רבע שעה נכנסתי הבייתה.
עד עכשיו הייתי בקומונה.
משעה עשר בערב עד עכשיו,ואז ישי ליווה אותי הבייתה כי הוא פשוט חמוד.
משחקת אלפי משחקי קלפים,נרטבת כולי מהמים שגם ככה הייתי צריכה לשתות כי הפסדתי ב"כפיות",
מצטלמים כולם-אולי פעם אחרונה עם הקומונה הנוכחית.
מניחה את הראש על הברכיים של ישי, ונרדמת מהקיצי שהוא עושה לי בראש.
הוא משחק לי עם השיער-מעביר ידיים ופותח לי את כל הקשרים ומלטף לי את הראש.
אני יכולה להישאר ככה שעות.הוא יודע לעשות אחלה של קיצי, והוא גם כזה בחור חמוד.
אחד הידידים היותר טובים שהיו לי,ומי היה מאמין שבדיוק לפני שלושה חודשים בכלל אבל בכלל לא היה בינינו קשר.
בדיוק לפני שלושה חודשים התחילו ההסעות,ובאחד הימים עליתי על ההסעה ופגשתי אותו.
הצפונבונית והפריק שאף פעם בכלל לא התייחסו אחד לשני-"אתה גר אצלי ביישוב?" "מאז ומתמיד! אבל את חדשה,לא?"
ומאז התחילה רוטינה בינינו,שנהפכה עם הזמן לידידות נחמדה למדי-מספרים כמעט הכל אחד לשני,יושבים ביחד בשיעמום הזה של הזמן המת בביצפר (אוי,בצפר..אני מתחילה להתגעגע),אני מלמדת אותו תנ"ך לבגרות והוא מלמד אותי איך לצלם,מתוקף היותו תלמיד מגמת צילום,שמבין אולי קצת יותר ממני בכל העניין.
ביקתשי ממנו,בפרץ של נרקסיסטיות ואהבה עצמית שיצלם אותי. זה בעצם הלך יותר בסגנון של "ישי! אני יודעת מה אתה יכול לעשות בשביל אחד מהפרוייקטים שלך בכיתה י"ב-תצלם אותי!"
והוא פקח פיתאום שתי עיניים והרים שתי גבות שחורות,סידר את השיער הארוך שלו בתוך הקוקו ואמר "האמת? שיש מצב! אפילו חשבתי על זה בעצמי".
אז יש סיכוי שהוא יצלם אותי,ואז תהיה לי מזכרת אומנותית משהו מהיותי פעם בנאדם עם חזות והופעה ספציפית.
ועד אז-עשינו היום קצת תמונות,כולנו בקומונה,כל ה"קצת" שהיינו-הרעותניקים של ההסעות-ישי השביעיסט,אני,אוסקה הג'ינג'ית המקסימה שאני כל כך אוהבת,עדי הקטנה,אוראל השישיסט,ומעיין וענת הקומונריות,שעוד מעט עוזבות.
היום גם גיליתי שיש טיול שהיישוב מוציא לכנרת וקיאקים וכו' בשישי שבת הקרובים,לכל הנוער,וכולם כבר הודיעו שהם באים,וגם אני ממש ממש רוצה לבוא,אבל זו בדיוק היומולדת שלי..ורציתי לעשות מסיבה.
אני עדיין לא החלטתי,אבל אני ממש רוצה טיול אבל גם ממש רוצה את המסיבת 18 שלי,אפילו שהיא עדיין ממש לא מתוכננת ואני לא יודעת בכלל מה יהיה בה אם היא תתקיים בכלל.
ואם כבר לעשות משהו כמו שצריך-אז זה את הטיול עם חברים שלי ואנשים שאני אוהבת,שאת חלקם זו אולי ההיזדמנות האחרונה שלי בערך להיות איתם באותה המסגרת.
הג'ינג'ית הקטנה פתחה במונולוג קורע לב מולי כשהתחלתי לדבר על זה שסיימתי ללמוד היום ושאני כבר לא שמיניסטית אלא כבר מעבר ושכמה שאני מצד אחד שמחה אבל גם לא....ועל זה שאני לפני שנה בדיוק הייתי כל כך אבודה-לא מצאתי את עצמי,לא היה לי טוב,היה לי חבר אבל לא הייתי מאושרת בגללי. ואולי השנה...יש לי סופסוף חברים כמו שצריך.
והיא מסתכלת עלי,ופותחת שתי עיניים ענקיות וכחולות,ואומרת לי שהיא ממש לא מבינה איך בנאדם כמוני יכול להיות בלי חברים כי אני אחד האנשים הכי כנים והכי עשירים באופי שהיא מכירה ושהיא מאוד מאוד אוהבת אותי.
היא רצתה להמשיך לדבר אבל אני הייתי ממש מובכת וחשבתי ואמרתי לה שהיא ממש חמודה אז קמתי ורצתי לחבק אותה חזק-חזק.
אז כן,יש לי חברים,והם יהיו פה גם כשאני אתגייס וגם כשאני אהיה בצבא,ואולי אפילו לתמיד.
כי זה אולי היתרון הקטן של לעבור למקום חדש ולא מגובש,ולהיות חלק מהקבוצה שגיבשה אותו ועיצבה אותו,עם כל הפלצנות שכרוכה בכך,ויש הרבה מאוד פלצנות כי זו אני ואני מאוד יודעת שאני כזו,אבל עדיין-
אנחנו כולנו ביחד כאן,מצאנו אחד את השני בזכות עצמנו ומאוד כיף לנו ביחד.
וזה לא משנה העובדה שאנחנו לומדים בשכבות שונות (ט-י"ב) ובבתי ספר שונים.
ואולי בגלל זה,השטיפת ראש הזו של המפגשים פעם בשבוע או אפילו יותר,הערבים הכל כך מצחיקים בקומונה שאי אפשר לשתות מים בלי להחנק מרוב צחוק ולהתאפק לא להיתפוצץ, הם רגעים טובים כל כך.
ואני אתגעגע אליהם המון.
זה משהו שאני אשמור תמיד,התקופה הזו. שאולי סופסוף,לקראת הסוף,מצאתי את עצמי קצת יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
