בשטף אינפורמציה לא מתואם בכלל,
למצוא אותו.
ופתאום למצוא אותו בעוד מקום,ולגלות שבעצם הסתובבתם כל הזמן סביב אותה הכיכר.
רק לא הסתכלת טוב.
ולגלות שהוא כל כך מוכשר,בדיוק כמו שחשדת אז.
ורק לרצות להגיד לו-
תודה.
תודה על זה שהיית שם בשבילי כל הזמן הזה.
שהיית החיבוק כשהייתי צריכה,הכתף התומכת להישען ולבכות עליה.
תודה על זה שלימדת אותי עוד שיעור בחיים.
איך לקחת את הכל בפרופורציות, ובכל זאת,להגזים.
ואיך כל פעם מחדש,כשאני רק נזכרת בו, הפצע הזה נפתח מחדש.
וכל פעם כשאני אספר משהו שקשור אליו לאמא, היא רק תגיד "את אוהבת אותו,עדיין" ואני רק אהנהן עם הראש ואגיד "כן" חלוש,שמגיע עמוק עמוק מתוך הבטן והמעיים.
ועברה שנה וחצי. אז עברה,הא?
הבערה הזו לא עוברת. היא בלתי ניתנת להסברה. ומאז לא היה לי את זה.
הלב כבוי כבר ממזמן. הוא מתלונן על אותו הדבר.
אבל זה בלתי אפשרי עכשיו..אני עוזבת, הוא עוד מעט עוזב...זה מרקם שביר כל כך. עדין.
לדבר איתו? לא לדבר איתו?
והדמעות שוב פעם עולות..מאיפה הן באות?
שלושה שבועות לפני.
ופתאום מתחיל לקונן בי הפחד הזה,המכרסם,הבלתי מתפשר.
וההרגשה הזו-לצעוק לו -היי,תעצור!
אני רוצה לרדת!
להגיד לך מה אני חושבת! להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך!
זה בלתי אפשרי, אבל אני עדיין אוהבת אותך!
וכמה חיכיתי לך, וכמה חיפשתי אותך,בכזו קדחתנות.
וכמה חלומות וכמה געגועים לא מוסברים. ומחשבות.
ועדיין,הפחד הזה מהשבר.
ממה שעלול לבוא ולזעזע את כל אמות הסיפין שלי.
ועדיין?
מאיפה באת פתאום? הכל היה כל כך יציב בחיים שלי. ועכשיו אתה,שוב.
סערה לא מתוכננת ואהובה כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
