יום חמישי הבא, ה-24.5, בשעה הזו, אני אהיה בדיוק שעה לפני העליה למטוס.
60 דקות לפני שהחלום האמריקאי שלי מתחיל,סופסוף.
תמיד היה כתוב בבזוקה שבגיל 21 תגיע לירח. אף פעם לא היה כתוב בעתידות שלי שאני בגיל 21 אגיע לארה"ב.
החלום מתגשם ובגדול.
מי היה מאמין שאני, לימור הקטנה, שפיספסה במרחק נגיעה את האזרחות, תחזור לשם אחרי כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה ניסיונות לא מוצלחים.
הטעם המר הזה בפה של אי ההצלחה בכל המיונים השונים, של משלחות מטעם הצופים-לדטרויט,לגרמניה שבכלל לא ידעתי עליה,למשלחת היוקרתית לארה"ב שכל כך חלמתי עליה והרגשתי יותר מתמיד איך היא מתקרבת ומתרחקת ממני.
וכמובן,המיונים בצבא לסוכנות. הייתי בטוחה שזהו, הנה מגיע הרגע. אני כבר מישהי אחרת, זה כבר לא מה שהיה פעם.אבל שוב, זה לא היה זה ואני זו שקיבלתי מכתב דחיה ונשארה בארץ לעשות את המלחמה,על הגבול.
כשידעתי שאני לא צריכה להיות שם,כשידעתי שהתקופה הזו תהיה אחת המסריחות,הרעות והקשות שאי פעם היו לי.
ועכשיו,הכל כאילו משתנה.
ויש כל כך הרבה להספיק.
כל כך הרבה אנשים לבקר ולהיפרד מהם, ללא הצלחה. אני אוהבת כל כך הרבה אנשים אבל הם מפוזרים מדי,זה לא טוב.
פתאום עולה בי ההחלטה הסופית,שכשאני אחזור אני פשוט אחבר בין כל החברים שלי,או לפחות בין חלקם. כי די,כמה כבר אפשר?
התובעניות הזאת, המעצבנת, של "בואי לראות אותי" ואני הרי זו שעוד שניה עוזבת. אני זו שצריכה להיות עוד קצת בבית, כי עוד מעט וכבר אני לא אהיה פה.
וזה לא נקלט לי. רק עוד שבוע?
אתמול יאיר היה כאן, לראשונה בבית החדש(אני גרה בו כבר שלוש וחצי שנים,אבל הוא היה פה כשהבית עוד היה כולו רק שלמת מלט ובטון). לא ראיתי אותו שנה, מאז המלחמה. עבר יותר מדי זמן. והאמת? שהיה ממש כיף לראות אותו וגם די התרגשתי. ישבנו ודיברנו וצחקנו וסיפרנו סיפורים וגם קצת הרבצתי לו (והוא ניסה להחזיר!) ופתאום קלטתי כמה כיף לי איתו ואיך,בלי להרגיש אנחנו מכירים כבר חמש שנים.
ואיך הכל התחיל? כן,לא פחות ולא יותר מאשר במשלחת לארה"ב 2002. כמעט נפלתי על אחד מהחברים שלו בהופעה של הקרואן והמשלחת באמפי וואהל,אי שם באמצע מאי 02'. בחור אחד ליד זה שעצר אותי מליפול היה יאיר. רק לאחר מכן גילינו שאני זו אני והוא זה הוא, הקשר התהדק וביום אחד באמצע עזריאלי נפגשנו- אני,ילדה מתוסבכת בת 16, והוא, ילד בן 18 עם ורד ביד. הייתי כל כך מפודחת וזה כל מה שאני זוכרת מאותו היום. ומאז היינו ביחד, שנה וחודש, הרבה אהבה וכל כך הרבה כאב.
כששואלים אותי עליו היום אני אומרת שהוא היה החבר הראשון שלי, כי הוא באמת היה ה-חבר. הוא עד היום חבר שלי, חבר ותיק וטוב שמכיר אותי מספיק בשביל לגרום לי לחשוב ולהרגיש פתאום כל כך הרבה דברים. אחרי שלפני כמה ימים הסכר נפרץ וכל הבכי הזה,החרדתי והרגשני של לפני הטיסה יצא, מצאתי את עצמי אתמול פשוט מתחילה לבכות מולו, קולטת שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאנחנו מתראים אחרי כל כך הרבה זמן, ועוד הרבה מאוד זמן יעבור עד הפגישה הבאה.
לכל אחד יש את החברים האלה שלו, שהוא לא צריך להיפגש איתם כל הזמן אבל הם תמיד יהיו שם בשבילו,בשביל הנפש. הם תמיד ידעו בלי שתצטרך להכביר במילים מה אתה חושב ומה אתה מרגיש.
את יאיר בתור ילדה שיגעתי וחירפנתי, והוא תמיד היה שם בשבילי. אתמול פתאום חטפתי דה-ז'ה-וו עצבני באותו רגע.
אולי בגלל שהוא שייך לחלק בחיים שלי שמאוד התפתחתי וגדלתי בו. אני והוא גדלנו ביחד.
ואני? רק קולטת שמי שגורם לי לבכות בזמן האחרון זו אסופה של חברים לשעבר שלי. בהתחלה הלוחם, עכשיו יאיר.
אבל מאיפה זה בא?
טלפון מהקיבוצניק. הוא כל כך חמוד ומקסים ואני כל כך לא רוצה לפגוע בו. לא עוד אחד. הבטחתי לו שכשאני אחזור לארץ אני אבוא אליו ואעזור לו להרים את הפרויקט שהוא רוצה.
זה מדהים, אבל כמה שאני מהירת שליפה מצאתי את עצמי מקוטעת וכמעט מגמגמת כשדיברתי איתו. מנסה להסביר לו שלא, זה פשוט לא טוב עכשיו, זה לא נכון, זה לא, זה לא.....
הכל על אש קטנה עד שאני אחזור, אם אני אחזור, כן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
