Life Is A Show

הזמן רץ אחורה.

ארוחת צהריים-ערב עם המשפחה. היה כל כך כיף.

ואז עוד פעם,נשאבת למחשב ולביזבוז הזמן המשווע.

חייבת לשבת על התוכנית עבודה למחנה, אבל שומדבר לא יוצא לי מתחת לידיים.

ואני נכנסת ללחץ.

וכאילו שזה לא מספיק, כנראה שאני צריכה לערוך שוב את הרשימה שיש לי בראש שלי מי חברים שלי ומי לא.

ומי אני, כחברה.

ובנוסף, ההוא שפתאום הבליח, עם כל כך הרבה רצון טוב וזמן מועט.

ואני נלחצת. כמו כל פעם בזמן האחרון, ובורחת אחורה.

"מה יש לך לחפש בי? מה יש לך להשקיע בי,שעוד חמישה ימים אני על המטוס? אתה צריך איזו בחורה חמודה,בונבונה כזו,שתחבק אותך חזק כשתחזור הביתה ותאהב אותך ותהיה שם בשבילך. בעיקר,תהיה שם בשבילך. כי אני לא יכולה,לא עכשיו".

ועוד פעם כל הרוטינה הזו, רק בעברית גבוהה ויכולת הבעה אופטימלית.

אבל מרפי,לעזאזל,למה עכשיו?

"במלכודת השעה, בא מלאך. תראו מה יש לו ביד......!"