אני רק שם, מעבר לים.
כבר אין לי הרבה זמן לכתוב כמו שחשבתי.
החיים נראים אחרת מטווח של חודשיים ללא כתיבה לעצמי.
יש לי יומן עם כריכה מעור, עם ציטוט חלומי של וולט דיסני עליו שאמא קנתה לי לפני שעזבתי את הארץ.
אוי,אמא.
כמה שאני מתגעגעת.
ומתגעגעת לכולם ולעצמי בכלליות ולאני שרק עכשיו מתחילה לפרוץ כאן.
אז ארה"ב, הא?
מה-25.5 אני נמצאת כאן באטלנטה,ג'ורג'יה.
ערש הפדרציה ו"חלף עם הרוח"
מקום שחושב שהוא צועד קדימה אבל בעצם 20-30 שנה מאחורי כל שאר ארה"ב.
פגשתי אנשים מדהימים.
אני מתארחת במשפחות מדהימות- הראשונה הייתה מקסימה, אבל לא הייתה לי פרטיות בשיט.
בשנייה היתה לי פרטיות, קצת, לא הרבה אבל המשפחה הייתה קרה כקרח ועזבתי אותם מוקדם.
בחרתי לעזוב מוקדם אבל הם בעטו בי החוצה עם כל הלב והגועל שבזה.
המשפחה השלישית שאני חותמת אצלה כבר שבוע מיום, מרביעי שעבר פשוט מדהימים.
אין לי מילים לתאר כמה הערכה יש לי אליהם וליחס המדהים שהם נותנים לי.
אני פשוט מרגישה אהובה.
ואין דבר יותר חשוב מזה.
ואם זה לא מספיק-
כמו שחשבתי, היו בעיות עם השליחים.
הם דפקו לי ברזים והתנהגו כמו חארות שלא ציפיתי אף פעם מישראלים בגילי אחרי צבא להתנהג ככה.
שכחו מכל מה שאמרו על האמריקאים- החברים האמריקאים שלי יותר טוב ויותר בוגרים ויותר מוצלחים משלושת הישראליים הילדותיים שבאו איתי מהארץ.
הדבר היחידי שיש לנו במשותף זה שבאנו ביחד באותה הטיסה. וטוב שכך.
ואפילו יש לי חבר.
קוראים לו ג'סטין והוא מדהים.
תמיד רציתי חבר אמריקאי...זה נראה לי מגניב בתור ילדה.
לא חשבתי שיהיה כל כך מוזר להתנשק באנגלית.
ומה היה הכי מוזר?
לבכות באנגלית.
ללמוד לבטא את עצמי באנגלית, בהתחלה ללא הצלחה יתרה וכמעט בפיגור גמור.
הרגשתי כמו אוטיסטית- חכמה מאוד אבל לא מצליחה לבטא את עצמי.
בסוף מצאתי את המילים והכל יוצא עכשיו באופן שוטף, תודה לאל.
אני מתגעגעת כל כך.
עוד שבועיים וקצת המחנה נגמר- בשישי אחה"צ ובשבת בבוקר אני תופסת מטוס לאורלנדו,פלורידה לפגוש את המשפחה שלי שבאה לארה"ב.
האמת?
שאני מאוד מתרגשת.
כמעט חודשיים אחרי, מי היה מאמין?
אני כל כך רוצה הביתה לפעמים..
זה המצב הנתון ובכל זאת אני מתגעגעת.
ללשמוע רק עברית מסביבי,
כל הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
