אני חוגגת כאן חודשיים היום, יום שלישי ה-24.7.
היום דווקא מכל הימים היה לי חתיכת חרא של יום במחנה.
זה התחיל עוד מאתמול כשמצאתי את עצמי בוכה ועצובה מהידיעה הזו שג'סטין שלי רק לזמן שאול ואין שומדבר שאני יכולה לעשות נגד זה.
אני שונאת שצולבים אותי, שונאת לבכות באנגלית ושונאת צביעות.
עוד לא ירדתי לשורש העניין אבל אני ברמת העיקרון עייפה ועצבנית ואחרי יום שלם שאנשים דיברו אלי ברמזים.
ג'סטין הוא יותר ממדהים והוא כל מה שיכלתי לבקש.
הוא מתחשב ודואג ומתעניין ומגדיל ראש והוא כל כך כמוני וגם כל כך שונה ממני.
למה לעזאזל לא יכלתי לפגוש אותו בארץ?
ביום שבת בבוקר הוא יוצא לחופשה והוא לא יהיה בשבוע האחרון של המחנה בכלל.
כנראה נכון לעכשיו שהוא לחץ חזק והמשפחה שלו הסכימה לזה שהם יחזרו יום מוקדם יותר במטרה שיצא לו לראות אותי עוד פעם אחת לפני שאני עוזבת.
טיסה לפלורידה ואז חודש עם המשפחה, טיול קוסט טו קוסט ואני יותר ממתרגשת.
הכל כל כך מוזר ולא נקלט שעוד רגע ו...
ופתאום אני מוצאת את עצמי, ילדה בת 21 וחודש מחר (לפי שעון ישראל זה כבר) בוכה בלי יכולת לשלוט בעצמי ובבכי שלי, מוציאה את הכל בדמעות ולא מסוגלת יותר.
לעזאזל, אני באמת אוהבת אותו.
יום שבת היינו במסיבה באחווה שלו בקולג'. הקמפוס הכי מדהים שאי פעם ראיתי כי הוא גם היחידי שראיתי.
פשוט עיר של "טינס", כלומר בני נוער לכל דבר.
אני עוד כאן ואני כבר יודעת שאני אתגעגע לכל רגע.
מזל שאני חוזרת לכאן לעוד שבועיים בסוף,לפני הטיסה לארץ?
וג'סטין יהיה כאן כי הוא הולך לקולג' הכי טוב בעיר (ג'ורג'יה טק) והחברים שלו כבר הכירו את ה"הוט איזראלי גירלפרינד" שלו (חחח הא, עשו ממני אקזוטית!).
ואני יושבת כאן ומקלידה והדמעות פשוט יורדות מעצמן.
יום ראשון ג'סטין כתב לי משהו ואני מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בוכה ממילים באנגלית שמישהו אומר לי.
מרגשות באנגלית.
לעזאזל, אני אוהבת אותו.
זה הדבר הכי טוב והכי כואב שיכל לקרות לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
