"כל מה שרציתי,
שתדעו,
שנכון שזה עצוב
אבל לא גמור,
לא גמור,לא!
אנחנו עוד ניפגש ביחד,
ביחד,ביחד,כולם"
שיר סיום,להתחיל מחדש/אופיר פז
השיר הזה היה חלק מהפסקול של תקופת החיים שלי מלפני שנתיים.
בדיוק לפני שנתיים.
אופיר פז היה שכן שלי במשך שנים,והוא סיים ללמוד בתיכון באותו זמן.בחרו בו כדי לשיר את שיר הסיום שלהם,כי הוא היה בחור מוכשר מאוד ומוזיקאי לא קטן,
ומה שיצא לו מבין הידיים היה השיר הזה-מילים ולחן,כולם שלו.
זה היה בקיץ 2002.בדיוק בימים הספציפיים האלה הייתי במחנה הקיץ,הראשון והאחרון שלי בתור מדריכה.זה היה הדבר שחיכיתי לו הכי הרבה,וכל כך נהנתי בו וגם כל כך סבלתי.הכל ביחד.
והשיר הזה היה כל הזמן ברקע,כי השכבה של אופיר שמה את הסינגל כל הזמן במערכת.
השיא היה כשאופיר הגיע לבקר.זוכרת כמה שמחתי לראות פנים מוכרות וכל כך אהובות באותו הזמן.ובכלל,אני תמיד שמחה לראות את אופיר.
אחרי הכל,הוא היה הבחור הראשון שהייתי מאוהבת בו.ממש כמו כל הסיפורים האלה על הילדה מהבית ממול שמתאהבת בשכן שלה,ממש ככה.
והיום? שנתיים אחרי,
אני כבר סיימתי תיכון.אני בת 18,עם כל הפריבילגיות והחובות והזכויות שיש,שנייה לפני צבא.
אופיר עתודאי,לומד בטכניון בחיפה,מסיים שנה א' בגיאודזיה. הבחור חכם....
(אבל זו באמת לא חוכמה.תמיד ידעתי להתחבר לאנשים טובים.טוב,אולי,לפעמים)
ומה נשאר? השיר הזה,שדי מרבה להתנגן לי בראש בזמן האחרון.
מוצאת את עצמי מזמזמת אותו שוב ושוב.יש לו מנגינה קליטה שקשה לשכוח.
אפילו אחרי כל כך הרבה זמן. יש לי את הדיסק המלא חתום בבית,מלפני כמעט שנה.
לאופיר ולי יש חוקיות כזו שכל חודשיים אנחנו נפגשים.כל חודשיים אנחנו פתאום רואים אחד את השני,ככה כבר כמעט שנתיים.כל חודשיים קורה משהו שגורם לנו להיפגש.אם זה ברחוב,או בסופר,או אפילו באירוע חברתי.
היה לו יומולדת שבוע שעבר אם אני לא טועה,או שאני כבר לא זוכרת.מסתבר שהזיכרון מתחיל לתעתע בי.הוא מפסיק לשכוח.אפילו שיש חוקיות שאומרת שכל ילדי הקשת נולדו באותו הזמן.
אחרי הכל,
ילדי הקשת בענן תמיד יישארו ביחד,אי שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
