וכהרגלי בקודש,שוב הייתי לבד.
אבל עכשיו זה די מבחירה,לא בגלל הכרח.
הייתי צריכה להיות עכשיו בניצנים,נהנית מכל רגע ביחד עם משינה שאני כל כך אוהבת.
אבל לא.
אני לא מרגישה טוב בזמן האחרון-סחרחורות שלא נגמרות ואין לי מושג מה ההסבר להן.
הן באות והולכות וגורמות לי להרגיש כמו סמרטוט.
אורי,חמוד שכמותו,ממש התקשר אלי כדי לשכנע אותי ללכת.
ובאמת שמאוד רציתי לבוא,אבל זה מעצבן לנסוע לבד,במיוחד כשלא מרגישים ממש טוב.
ואני שונאת את ההורים שלי.
שונאת אותם,פשוט שונאת!
את זה שאני גרה בחור כבר הפנמתי ממזמן,רק שעכשיו זה חור שאין בו כלום.
כל דבר שרוצים,אפילו חברים,זה במרחק נסיעה.
לא סופר,לא בריכה,לא כלום.
ואיזושהי דרך לצאת מכאן? הצחקתם אותי.
אני פשוט תקועה.
ואתמול הם ממש הגזימו.הם החליטו שהם נוסעים לראשון ובגלל זה הייתי חייבת לחזור עם האוטו ממודיעין "כמה שיותר מהר",אז אמרתי שסבבה אם הם נוסעים לראשון אני אלך לחברה שלי שגרה שם.
כבר דיברתי איתה,זה הסתדר והכל היה אחלה,עד שנכנסתי הבייתה,ואמא שלי הודיעה לי שאין לה כוח להסתבך עם להסיע אותי לחברה שלי (ראבאק,היא גרה שני מטר מהים! וזה בדיוק על הדרך! מצידי פשוט היו מורידים אותי והייתי הולכת ברגל! זה לא רחוק!) אבל היא בשלה-לא! את לא באה איתנו! את נשארת בבית!
ומה בעצם הייתה הסיבה הממשית? אחי המעצבן,ילד בן 15 שגם הוא לא ממש אוהב ללכת עם ההורים שלו שסוחבים אותו לכל מקום (לפעמים מרצון ולפעמים ממש בלי) ובמקום להשאיר אותו לבד,שזה מאוד אפשרי,היא החליטה שאני חייבת להישאר איתו!
לעזאזל! אני בת 18! יש לי חיים! (או היו אמורים להיות לי,לפחות,אם לא היו לי כאלה הורים מעצבנים).
גם ככה תחושת העצמאות שלי לא מפותחת בגרוש,ורק בגיל 16 נסעתי בפעם הראשונה באוטובוס לבד,
ועכשיו,כשאני לפני גיוס וזו האפשרות האחרונה שלי בעצם לפתח איזושהי עצמאות חופשית ולא תלויה,
הם פשוט כולאים אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
