ערב
השעון מראה על 11 בלילה,אטלנטיק טיים.
אני יושבת בבית של החברים הכי טובים שלי בקילט קורט,דיקאלב היילנדס בדאנוודי פינת דוראוויל באטלנטה.
היום עדיין רביעי, מחר יהיה חמישי ואז מתחילה הספירה לאחור שלי.
לקראת החיים האמיתיים.
אני חוזרת הביתה- לישראל, לקלחת,לכאבי הלב הנשמה האהבה והכיס.
אני חוזרת.
והתגעגעתי, כל כך.
ומצד שני- כל כך טוב לחיות כאן. החיים יותר קלים וללא ספק היאוש נעשה יותר נוח.
כל אחד עסוק בשלו וכמה שכואב לי על החיילים בעיראק,ואפילו פגשתי כמה אמהות לבנים כאובים וגם לוחם מארינס חביב, ילד ממש בגילי?
לא ממש אכפת לי. זו לא המלחמה שלי. זה לא כואב, זה רק עצוב.
כל כך קל ללמוד כאן. המערכת הענקית הזו של בתי הספר כאן פשוט דוחפת אותך ללימודים.
נכון, זה עולה יותר כסף אבל מצד שני- הם גם מקבלים יותר.
ואני רק חושבת על זה שאם ההורים שלי היו נשארים כאן, בארה"ב והייתי נשארת לגדול כאן,יכלתי להיות עכשיו "סיניור" בקולג', כלומר בשנה ד',השנה האחרונה שלי.
ואני פתאום מוצאת את עצמי לראשונה עושה השוואות כמו שלא עשיתי כל הקיץ הזה,הפעם הראשונה שלי בארה"ב וללא ספק הפעם הלא אחרונה.
התאהבתי במדינה הזו ובאנשים שיש כאן. מצאתי כאן משהו שמשום מה בישראל פשוט לא הצלחתי למצוא.
אני לא אשקר- רוב הזמן לא היה קל. המחנה שנראה בהתחלה עטוף רק בשמחה התגלה גם כהרבה כאבי ראש ומצד אחד ילדים מקסימים ומצד שני הנהלה חולנית שבראשה עומדת מנהלת שבאמת לא מבינה מה הולך אצלה במחנה.
היה גם קשה לעבוד עם הישראלים שבאו איתי. רק לקראת החודש האחרון גיליתי שאף פעם הנוסחה הזו של קבוצה קטנה לא עבדה, במיוחד לא כאן.
כאב לי מאוד אבל לקח לי זמן להבין שהם לא שווים אותי ואת היחס שלי.
אבל עדיין לקחתי הרבה דברים אישי-יותר מדי כי ככה אני.
אני אוהבת חזק ושונאת חזק והכל בעוצמות שלפעמים אני לא מצליחה להבין מאיפה הן באות.
ובכיתי,הרבה.
והתאהבתי- בילדים,במחנה, באווירה,באנשים שעבדו איתי,בחברים שרכשתי- בהווארד וג'ולי, אח ואחות ובעצם בכל המשפחה שלהם שבעצם אימצה אותי ואני כרגע כותבת מהבית שלהם.
מכריס, החבר של ג'ולי שהכרתי ללא קשר אליה וישר על הרגע הראשון חיבבתי אותו. ואת קורי,החברה הכי טובה של ג'ולי ששלחתי לה אי מיילים עוד מישראל עקב רצון של ההנהלה שנעבוד ביחד.
משושנה,שהייתה החברה הראשונה שלי שם, מהיום הראשון. שתי ילדות יהודיות טובות שמרגישות לא שייכות-האחת ממישיגן,השנייה מישראל.
מאליסה,שבהתחלה חשבתי שהיא מוזרה ואז גיליתי כמה בחורה שקטנה ממני ב-4 שנים יכולה להיות הרבה יותר בוגרת,אחראית ורצינית ממני.
מג'סטין,שראה אותי כישראלית יפה ואבודה והתגלה כדבר הכי קרוב לתמימות שיכלתי למצוא כאן. הוא פשוט עשוי מחומר אחר.
והתחברתי אליו כל כך,בהתחלה בחשש ואחרי זה בשמחה גדולה ונהניתי להיות בחברתו עד כדי כך שקלטתי שאני מתאהבת בו, כנראה לראשונה לאחר יותר מדי שנים.
לשמחתי זה היה הדדי ומהר מאוד מצאתי את עצמי בעיצומה של דרמה- מצד אחד הייתי הכי שמחה בעולם ומצד שני היינו צריכים להסתיר את העובדה שאנחנו ביחד בזמן המחנה,דבר שגרם להרבה קטעים משעשעים.
אחרי כל כך הרבה זמן לבד,בהרגשה שאף אחד לא באמת רוצה אותי ולאף אחד לא באמת אכפת, מצאתי בבת אחת משפחה שלמה- הורים,אח ואחות, חברים שאוהבים אותי ומאוגדים ביחד.
לראשונה זה שנים חגגו לי יומולדת. מסיבה גדולה ושמחה שהתחילה בבוקר במחנה והמשיכה בעצם עד ליום למחרת,בו לא התעוררתי בכלל ואיחרתי בפעם האחת והיחידה למחנה בכל הקיץ הזה.
אשליה אמריקאית או אמיתית? אני יודעת שנלחמתי קשה להשיג את זה והתמודדתי עם הרבה מאוד קשיים במיוחד מההנהלה האמריקאית והישראלים הלא ישראלים שבאו איתי.
היה גם קשה להיות כל כך רחוק מהבית,בעצם בפעם הראשונה בכזו עצמאות ועם מחסום שפה ותרבות שלא היה מובן בהתחלה אבל היה ללא ספק חומה של ממש.
לקח זמן עד שעברתי אותו (לא תודה לישראליות שבאו איתי שאמרו לי לשתוק ולא לדבר כי אני לא יודעת מה אני אומרת) ולאט לאט מצאתי את הכל יותר נוח.
ואז בא השבוע האחד לפני האחרון של המחנה והאידיליה נהרסה.
הנהלת המחנה נכנסה לי לחיים בשאלות כמו מתי אני חוזרת ואיך זה קרה שפעם אחת שכחתי להפעיל את האזעקה במהלך הלילה.
הם נכנסו לי לפרטיות והעובדה שגרתי בארבעה בתים שונים במהלך החודשיים האלה וחייתי ממזוודה לא עזרו לי במיוחד להרגשת השייכות ולשורשים שרציתי להכות או לפחות להרגיש איזו יציבות במהלך הקיץ הזה.
ובכיתי,המון.
בכיתי כי הייתי מתוסכלת מזה שהישראלים שבאו איתי עושים לי את המוות מבחינה חברתית ומקצועית.
בכיתי כי לא יכלתי לבטא את עצמי כמו שצריך וגם לבכות באנגלית זה משהו שצריך ללמוד ואני למדתי בדרך הקשה,ללא ספק.
בכיתי כי בעצם כל מה שרציתי זה חיבוק ולא היה לי אף אחד שייתן לי אותו, אף אחד שיבין לליבי.
ואז פתחתי את הפה ודיברתי עם הווארד והוא היה שם לתמוך בי.
וג'סטין הצטרף בהתחלה כידיד,בהמשך כחבר לתמיכה מיידית ברגע שהווארד התפטר מהעבודה במחנה והייתי צריכה מישהו שיתמוך בי.
ג'סטין היה קורא לי לבוא לצד האחורי של הביתן של החניכים שלו ופשוט לחבק אותי חזק.
שיחות הטלפון שלנו אל תוך הלילה שג'סטין כמעט ונרדם ואפילו נרדם הלכו והתארכו.
הוא יצא עם מישהי באותו הזמן ואני פשוט רציתי למצוא את ההזדמנות לצאת איתו.
באופן מפתיע שאני עדיין לא מצליחה להסביר הוא החליט שהיא לא בשבילו, אני איכשהו החלטתי בלי לדעת שהוא נפרד ממני שאני רוצה שהוא יהיה שם לחבק אותי, ובאיזשהו שלב מצאתי את עצמי פשוט רוצה להיות כל הזמן לידו.
וב- 07.07.07 זה קרה. עומר ידיד שלי ממחנה לילה ליד אטלנטה הגיע לעיר ושנינו נשארנו לישון בבית הריק מהורים של השרייברים (ההורים שלהם היו בדיוק בחופשה לרגל יום הנישואין שלהם) ויום לאחר מכן בבוקר ג'סטין הגיע ונסענו העירה.
כמה ימים לפניכן כבר כתבתי לעומר אי מייל וסיפרתי לו על ג'סטין. כשהוא הגיע הוא פשוט לא הספיק להציק לי בשאלות שהסאב טקסט שלהם היה- לכי תהיה עם ג'סטין!
שבת בבוקר הלכנו להסתובב-אני,ג'סטין הווארד ועומר. נסענו לרכבת וכשיצאנו מהאוטו ליד המרתה סטיישן החלטתי להחזיק לג'סטין את היד. לפניכן תמיד נזהרתי במגע איתו. פחדתי שהוא יבין שאני רוצה משהו. עכשיו הבנתי שאני רוצה.
כמה שעות מאוחר יותר כבר צעדנו מחובקים ברחבי דאון טאון אטלנטה וליטל פייב פוינטס. הלכנו לאכול גלידה ב"זסטו" וכשבאתי לבחור את הגלידה שלי ג'סטין לראשונה שאל אולתי אם אני רוצה להתחלק איתו במשהו (הוא שונא לחלוק) ואפילו שילם עלי.
מיותר לציין שלא היתה מאושרת ממני באותו היום כשהתנשקנו.
מבחינתי, זו הייתה חזרה לגיל 16.
כמעט ואין דאגות,זה כמו חופש גדול ומתמשך והשיכרון חושים הלך והתעצם.
חייכתי כשראיתי אותו,הלב שלי החסיר פעימה כל בוקר כשהסקול באס,האוטובוס שהוא היה הקפטן שלו היה מגיע כשאני בתהליך הקר-פול,בוהה באוטובוס ונזהרת שלא להידרס עקב העובדה שאני עומדת באמצע הכביש כחוצץ אנושי בין שני טורי מכוניות
(חרא הנהלה,כבר אמרתי? עשינו קרפול כל הקיץ!)
זה היה אמיתי, וכשצבטתי את עצמי זה כאב.
זה גם כאב באותה המידה כשהבנתי שהוא יוצא לחופשה וכנראה שלא אראה אותו עד החזרה לאטלנטה לאחר הסיבוב הגדול מסביב לארהב,באמצע חודש ספטמבר.
בכיתי כל כך הרבה הקיץ הזה, בכיתי כל כך הרבה לג'סטין כי הרגשתי נוח לידו וידעתי שאני אקבל כתף להישען עליה וחיבוק אוהב.
והוא היה שם,מחבק ומלטף, ממטיר עלי אלפי מחמאות ונשיקות.
היינו מאוהבים עד מעל לראש.
ולשנינו זה כאב. הוא לא אמר את זה אבל ממעט ההודעות שהוא כתב לי הבנתי שכואב לו לא פחות.
אני פשוט בכיתי בשביל שנינו.
אני בחיים לא אשכח את הלילה הזה, יום שישי ה-3.8. זה התחיל בבכי על הבוקר בשיחה נוראית עם המנהלת המחנה המוזרה שלנו.
המשיך בהיפרדות מאנשים שהבנתי שאני בחיים,אבל בחיים עוד לא אראה.
על חלקם שמחתי,ועל חלקם (במיוחד ילדים) נעצבתי מאוד.
מקווה שהשארתי בהם איזו חריטת זיכרון שתיצרב אצלם לעתיד.
יום לפני עזבתי את המשפחה המארחת האחרונה שלי בסנדי ספרינגס ונפרדתי מהאחות האמריקאית הקטנה שלי,איזי. היה עצוב.
ובערב- ארוחת פרידה ממני,ג'סטין מגיע ואין לנו פשוט רגע להיות ביחד.
הוא חולה ועצוב ואני פשוט קוראת את זה בכל תנועה שלו.
אליסה,הווארד,טיילור,כריס,ג'ולי, שושנה והחבר שלה אהרון,כולנו ביחד בצ'יזבורגר אין פרדייז בפעם האחרונה.
החברים שלי לקיץ. חברים לחיים.
לאחר מכן חזרנו לבית השרייברים והייתה עוגה ענקית על השולחן-שבניגוד ליום ההולדת שלי כן זכיתי לראות "וויל מיס יו לימור" נכתב על העוגה ואני פשוט לקחתי כרית ושמתי אותה על הפנים שלי והתחלתי לבכות. אף פעם לא היו לי חברים כאלה. אף פעם,לא ככה, לא בכזו עוצמה של רצון. לא בכזו התארגנות שלמדתי כל כך לאהוב. כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד כאדם בפני עצמו.
ובכיתי,כשאליסה ושושנה עזבו. ובכיתי,כשקלטתי ששומדבר לא יהיה כמו שהיה.
ובכיתי,כי קלטתי שמחר אני עוזבת לראות את המשפחה שלי, דבר טבעי כל כך מבחינתי ומצד שני- רציתי להישאר שם. לא רציתי לעזוב את ג'סטין.
בכיתי עלי. ועליו.
וג'סטין קיבל את מחלת הנשיקה- ה"מונו" כשלושה שבועות לאחר מכן בתסמינים ברורים של בלוטות נפוחות ועייפות. חשבתי שזהו,הגיעה הסוף למערכת היחסים הזו וכאב לי כל כך.
רק כמה ימים לפני שחזרתי עשיתי חיפוש מעמיק באינטרנט והבנתי שאם עדיין לא הופיעו לי אף אחד מהתסמינים של המחלה אני נקייה.
חיפוש מעמיק בתאים האפורים של הזיכרון הפנומנלי שלי העלה שהייתי חולה במחלת הנשיקה איפשהו בסביבות סוף כיתה ד' ואחי הקטן היה חולה בזה במהלך שהותי בצבא.
אני מחוסנת. פעם אחת יש לך את זה וזהו,גמרנו.
הרבה שמחה וששון התקשרתי לג'סטין,כבר בחזרה כסטודנט מן המניין להנדסת מכונות ומערכות מידע בקולג'.
"יש לי חדשות טובות!" כשבצד האחורי של המוח שלי מחלחלת ההבנה שלנוכח המסמכים שקראתי באינטרנט כנראה שרוב הסיכויים שהוא נדבק ממני במחלת הנשיקה ולא מבנדודו שאמנם היה חולה במחלת הנשיקה במהלך החופשה המשפחתית שאליה הוא נסע ממש לפני שאני עזבתי.
וחזרתי לאטלנטה.
שמחה ואושר לראות את ההורים של השרייברים.
עצב שהווארד לא כאן- הוא באמצע הדרך בין ארה"ב לבהאמס, עובד על ספינה של הדיסני קרוז ליין.
ג'ולי מגיעה עם אחיה האמצעי. ארוחת ראש השנה משפחתית בסגנון ארה"ב.
זה מוזר אבל נוח.
יום אחרי- סידורי תפילה. לראשונה בחיי ואני לא מתנגדת לזה.בסגנון רפורמי.
אחה"צ- ג'סטין מגיע.
ואני כל כך אוהבת אותו. כל כך.
זה מוזר לאהוב כל כך בנאדם שבקטעים מסוימים בטיול הגדול שלי,כשלא דיברתי איתו במשך ימים עקב חוסר קליטה חשבתי שאולי די,צריך לסיים עם זה וזהו.
הוא תמיד יישאר האהוב האמריקאי שלי. הקשר לא יחזיק את המעבר בין היבשות.
אבל זו לא סתם הרפתקה של קיץ.
זה יותר מזה.
אבל אני צריכה להיפרד.
ודוחה את זה ועוד ועוד ועוקצת עוד ועוד וזה כואב.
גם לי וגם לו. והוא לא מדבר והוא כמובן לא יבכה אבל המבט והתנועות שלו אומרים הכל.
וזה כואב.
לחזור ארצה, חזרה לחיק המשפחה שלי ולחיים שלי.
להתחיל לחיות סופסוף, ללכת למצוא עבודה נורמלית ולחרוש לפסיכומטרי שוב.
למצוא את הדרך להבין מה אני רוצה ללמוד ולהתיישב.
די כבר,אני זקנה. כבר בת 21 ועוד רגע שלושה חודשים.
זה מספיק זמן.
ומצד שני-יצר הנדודים וההרפתקנות לא נותן מנוח.
השאלה הזו שלא נותנת לי לישון בלילה- ואולי אני עושה טעות?
אולי שווה לי להילחם על הסקרנות הזו ולנסות לחזור לכאן ללימודים אקדמיים כאלה ואחרים, לגור כאן?
אחרי שמצאתי כאן כזו משענת נאמנה של חברים ומשפחה?
ואהבה?
ועוד פעם אני עושה את זה לעצמי. ועכשיו זו אני שעושה את הנזק בידיעה גמורה.
להתחבר,להיקשר,להתאהב.
ואז לעזוב.
זה כואב. שאין את האפשרות לבחור.
אבל מה אני יכולה לעשות?
רק לכתוב. ולבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
