מתנגן-Metallica-Fade to Black הופעה חיה,רגוע ומקסים.
ופתאום,כשכל הלחץ נגמר,והכל כל כך משוחרר וחופשי ונקי ממחויבויות ומסגרות,
אני מחפשת את עצמי.
אם זה פיתאום ההתחברות הזו איכשהי לקבוצה,או לכמה קבוצות,רצון להיות חלק ממשהו.
רצון להתחבר,להתקבץ,להיות אינטגרל בחבורה,לא אינדיבינדואליות כמו שתמיד ניסיתי לפתח,והצלחתי.
חמישי בצהריים הייתי בבריכה,כרגיל,אפילו.שחיתי בריכה אחת והרגשתי שאני נחנקת בתוך המים.שונאת שזה קורה לי.אז הלכתי וישבתי בג'קוזי וניסיתי לעשות את שרירי השוקיים התפוסים שלי מכל כך הרבה עבודה ביום רביעי,כשנסעתי לצבוע עם אבא את הדירה בב"ש.
אז אמנם מאוד נהניתי,אבל הרגליים שלי חטפו התכווצות שרירים,כנראה גם כי היה לי קר מדי בלילה.
ישיבה בג'קוזי נראתה לי הפיתרון המושלם.זה באמת קצת עזר,ביחד עם השחיה הקצרצרה,לפרק את המתח מהשרירים.תוך כדי הייתה לי שיחה מאוד נחמדה עם סטודנט שישב ודיבר בפלאפון בתוך הג'קוזי בבריכה,והתגלה בתור אחד שגדול ממני בעשר שנים בדיוק.כמו אח גדול הוא נתן לי טיפים על לאן לנסוע לטיול של אחרי הצבא (רק דרום אמריקה או למזרח,ובמיוחד לדרום אמריקה,כמו שרציתי!),עצות לגבי הצבא (רק בסיס סגור,זו חוויה!) ואפילו פירגון לגבי המסלול שאני הולכת אליו בצבא (אל תדאגי,יפתחו בפנייך דלתות שאת אפילו לא מודעת אליהן.לכי על זה!).
התחיל איתי גם בחור ממש ממש חמוד,שנראה כמו מישהו בגיל שלי,והייתי בטוחה שהוא מישהו שאני מכירה בהתחלה,אבל גם הוא התגלה בתור "זקן" די רציני-הוא בן 25,לא פחות ולא יותר.
אבל היה משעשע שהוא פתאום הסתכל עלי ושאל "אנחנו לא מכירים מאיפה שהוא? את מוכרת לי מאוד.למדת כאן בתיכון?" ואני עונה שכן,וסיימתי השנה. "אה..אני סיימתי ב-97" עם קצת אכזבה בקול.
לא נורא,לא קרה כלום,כולה סבא ;)
חמישי בערב הייתה מסיבת גיוס לטלי,והיא עשתה אותה בספינת הפיראטים.פארק שעשועים מקסים שמוכר לי מאוד מהילדות-שנים היינו באים לכאן בכל הזדמנות ובעיקר בשבתות כדי להידחק לתוך הירכתיים של הספינה ולשחק בפיראטים וממש לדמיין שאנחנו באמת כאלה,שישנים בספינה ועובדים בה.
היום הפארק עדיין קיים,אבל לצערי המועצה שבינתיים הפכה לעירייה די הפסיקה לתחזק אותו,והספינה עדיין נמצאת אבל לא כמו שהיא הייתה פעם..והיא נראית פתאום כל כך קטנה.
אבל זה לא הפריע לילדים המופרעים להנות כמו שצריך במשחקי פיטר פן ושודדי הים,ולכולם בכלל להתנהג כמו חבורה של ילדים קטנים.היה די כיף סה"כ,הכרתי כמה אנשים חדשים,נהניתי מהחברה של האנשים הקיימים,ורק דבר קצת אחד עצוב-שעוד מעט זה כבר לא יהיה,אבל עד אז,צריך להנות מכל רגע.
ובנימה זו,של הנאה מהחיים,נסעתי לי לשישי שבת לצפון,לקיבוץ של בני הדודים שלי.התלבטתי מאוד אם להישאר בבית כי שרוך חזר הבייתה וחשבנו אולי לצאת בשישי בערב ביחד (אפילו שנפגשתי איתו בחמישי בערב לפני המסיבה של טלי,והיה ממש מצחיק ומאוד התגעגעתי אליו,אבל עדיין,מחברים אף פעם לא נמאס).
נגרו השיריונר העדין והשברירי ביותר בארץ חזר לשבת ראשונה,ואת המעט סיפורים שלו ששמעתי תפסתי דרך הטלפון,שנייה לפני שיצאנו צפונה.לא יצא לי לראות אותו,ואני כנראה לא אראה אותו עוד חודש בערך.
ולחשוב שאני רגילה לדבר עם הבנאדם הזה כמעט כל יום,ולראות אותו לפחות פעמיים בשבוע.
הצבא משגע את החיים,אבל משלימים עם זה,אין מה לעשות.
נהניתי מאוד בצפון.יום שישי ארוחה ענקית של על האש עם כל הלב ולהיות עם אנשים שתמיד כיף לי איתם,
ושבת-טיול קייקים.היה ממש כיף ונעים (בעיקר בזכות המלחמת השפרצות).החוויות האלו,הן הכל בעצם.
והייתה גם הפתעה אחת,נעימה במיוחד.
אבל זה כבר פוסט אחר,לזמן אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
