המכתב שלא נכתב, השיחה שלא נעשתה, לא בדיוק משנה איך תרצו לקרוא לזה.
היי אהוב שלי,
אני יודעת שבחיים לא יצא לך לקרוא את המכתב הזה. לא בגלל שאני לא ארצה להראות לך את זה, לא בגלל שאני לא רוצה שתקרא כל מילה פסיק ושורה שכתבתי כאן. מהסיבה הפשוטה שאתה פשוט לא קורא עברית ברמה מספיק גבוהה בשביל להבין את כל התחביר והדיקדוק. אולי אם בהזדמנות יצא לנו לדבר, אזי עקרונות הרעיון של מה שאני כותבת כאן יעברו כאן. אבל זה לא יהיה אותו הדבר באנגלית.
כנראה שאחרי הכל, יש חומה בלתי נראית, איזה מחסום קטן ולא מובן, שדווקא מקשה עלי כרגע,במקום שאני הכי לא רוצה.
הלוואי שהיה לי את הסופר-כח, לקחת את כל המחשבות העשירות שיש לי בעברית ולתרגם אותן, אחת לאחת,לאנגלית.
אבל אין לי את זה.
אולי אני יכולה להתנחם בעובדה שבתור בוגר של יותר מ-12 לימוד בחינוך היהודי-אמריקאי הפרטי יש סיכוי שתבין חלק.
את הרעיון אולי היית מבין אם הייתי עומדת מולך,עם עיניים נוצצות מבכי.
אבל המרחק גדול מדי, ולכן כל מה שנותר לי זה לנסות כאן,בהקלדה ואפילו לא בכתב יד,להסביר לך.
התאהבתי.
כל הקלישאות הגדולות אומרות שדווקא במקום הכי לא צפוי, תמצא את הדבר שחיפשת ממזמן.
מרפי בן-זונה,בעברית. אתה מכיר את הקללה הזו יותר טוב ממני.
אז נסעתי לארה"ב,לאמצע הדרום השמרני,האמריקאי שבנוסף לכל במקרה שלי גם היה יהודי. ופגשתי אנשים כל כך שונים ממני,וראיתי מקומות שכל כך שונים מהמקומות שגדלתי בהם,שחונכתי לפיהם, שראיתי בכל ימי חיי.
לא רציתי שום קשר לפני,שום מחויבות. אחרי כל כך הרבה זמן שחיפשתי וחיפשתי,שלוש שנים שלמות בלי אף אחד שבאמת הזיז לי משהו בלב, אתה הגעת.
ובהתחלה,נרתעתי ממך.
השילוב של האנגלית הקלוקלת שלי, העברית העוד-יותר קלוקלת שלך והסיפורים ה"מחמיאים" שהישראליות האחרות שהיו איתי סיפרו לי,אחרי שאתה בתמימותך הרבה ניסית להיות נחמד אליהן, לא עזרו.
אבל התאהבתי. וגיליתי שהצעד הזה, שבהתחלה חשבתי שהוא אולי הוא לא נכון, לנסות להתקרב אליך ואולי לזכות בעוד חבר לעבודה,בעוד קולגה, התגלה כצעד חכם מאוד.
גיליתי אדם מקסים. בחור צעיר, ספק ילד ספק גבר, עם חיוך שאף פעם לא יורד, עם רצון כל כך גדול לעשות טוב,עם אהבה גדולה לכולם ותמימות. לא תמימות אמריקאית קיטשית, אלא תמימות בדיוק כמו שלי- האמונה באנשים.
ומשום מה, למרות שלא בדיוק הייתי האדם הכי מובן בעולם ובעיקר הייתי מאוד מתוסכלת-מההדרכה במחנה,מה"משלחת" הישראלית, מהמשפחות המארחות שלא בדיוק היו משפחות ובעצם ממה לא, אתה פשוט לא ויתרת.
לאט לאט ובסבלנות היית מקשיב למה שיש לי להגיד. עם הזמן, כשהתחלתי להרגיש בנוח עם השפה גם גילית כמה מצחיקה אני יכולה להיות, לעיתים צינית וחדת לשון ובעיקר אדם שאפשר לדבר איתו.
ונהניתי, נהניתי מכל רגע- של לשבת ולדבר איתך, של משחקי הפנטומימה שלנו כל בוקר שרק אני ואתה הבנו ונועדו להצחיק רק את שנינו, בחבורה לקיץ-אחד שגיבשתי סביב עצמי ואתה היית חלק ממנה, חלק בלתי נפרד.
והתאהבתי. לא זוכרת איך זה קרה, לא זוכרת בדיוק איפה ולמה, איפה להצביע בדיוק ולהגיד-כאן,עכשיו.
אבל חיפשתי אותך יותר ויותר, רציתי לדבר איתך יותר ויותר, והתמיכה שלך בי,שבהתחלה נראתה לי קצת מוזרה,הפכה לדבר חינני ביותר.
והיינו ביחד, וממזמן לא שמחתי על ההחלטה שעשיתי כמו שהייתי על זה שהחלטתי להיות איתך. כמה שמחתי על הצעד הזה שעשיתי. הצטערתי שלקח לי כל כך הרבה זמן לבוא ולתת לך נשיקה בכתף,ולחבק אותך ולא לעזוב.
ולא עזבנו. שלושה שבועות מטורפים וקשים שנמשכו כמו נצח. חייתי את החלום האמריקאי כמו שאף פעם לא חשבתי.
היו לי חברים טובים ואוהבים, היה לי חבר שאהבתי. מה צריך חוצמזה? וזה גם לא חלום אמריקאי בכלל. זה היה החלום שלי.
ואז הכל התחיל להגמר- אתה נסעת ואני לא הפסקתי לבכות.כשחזרת,רק לכמה שעות אחרונות להיות איתי לפני שאני עזבתי את אטלנטה לטיול מסביב לארה"ב, אתה היית עצוב וכבוי. יכלתי לקרוא בכל צעד שלך עד כמה שאתה עצוב. אפילו שלא אמרת את זה.
החבר'ה באו ושאלו אותי מה יש לך. אבל רק אני ידעתי את מה שגם אני וגם אתה ניסינו להסתיר. זה כאב.
ובכיתי, בכיתי כל כך הרבה כמו שלא בכיתי כל השירות הצבאי שלי, כמו שלא בכיתי אף פעם.
בכיתי עליך,ועלי, ועל הנסיבות האומללות האלה שעד שפגשתי משהו שטוב לי אין בידי את זכויות הבחירה מתי להפסיק ומתי להמשיך,רק יכולת להנות מן הרגע ולמצות כל שניה ממנו.
אז עוד חיבוק,ועוד נשיקה, ועוד חיבוק, ועוד מבט, ועוד לחיצת יד, ועוד ליטוף, שאפילו מילה נורמלית באנגלית אין למילה המקסימה הזו,שמקבצת בתוכה כל כך הרבה אהבה וחיבה בתנועה אחת.
ונסעתי. ונשארנו בקשר אבל ככל שהלך הזמן והתקרב מועד החזרה שלי לאטלנטה כך אני ואתה התרחקנו.
נהיית חולה. צחקתי שאתה חולה געגועים. אבל זה היה מעבר.
וכשחזרתי,ניסינו לגשר על הפערים,לאהוב עוד פעם אחת או פעמיים אחרונות לפני שהסוף,שנקבע מראש,מגיע.
ובד"כ,הצלחנו. הרבה חוויות וחיוכים ושמחה. כל כך כיף לדעת שמי שאני אוהבת נמצא לידי,במרחק נגיעה.
בלילות שבאתי לישון איתך פשוט לא נרדמתי. עוד מבט אחד ועוד מבט אחד,מסתובבת אליך ומחבקת אותך,בודקת שזה לא חלום. ואתה כאן. באמת כאן. מסתובב ומחבק אותי בחזרה. לא מוכן לתת לי לעזוב.
עכשיו אתה כבר חלום. חלום רחוק ומתוק בארץ זרה.
ואפילו שאתה באמת אדם אמיתי, עם חיים ועבודה ומספר ביטוח לאומי וכתובת,
אתה עדיין החלום שלי.
והידיעה הממשית שלי, ההוכחה, שאני יודעת ויכולה לאהוב.
אפילו בארץ זרה ובשפה אחרת.
אוהבת תמיד,
החברה הישראלית שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
