כמעט שלוש לפנות בוקר,הבטחתי לעצמי שאני אלך לישון מוקדם היום,ללכת לרוץ מחר על הבוקר.
אז הבטחתי לעצמי,עובדה שאני עדיין כאן,לא מצליחה להרדם.
לא מצליחה להיפטר מתחושת הפיספוס,הצביטה הזו בלב הצורבת,העלבון הזה...
אם זה על כל העניין של הש"ש,שפתאום נראה כ"כ מוחשי.מי חשב לפני שנתיים שאני אגיע לשלב הזה,ואני לא אהיה חלק ממנו? ילדת הצופים המורעלת שהייתה הכי ערכית ומוסרית והייתה מדריכה ומודל לדוגמא וסחפה וסחבה אחריה כל כך הרבה ילדים וחניכים לצופים,ובכלל,לכל מקום שהיא הלכה אליו..
איפה היא עכשיו ואיפה אני?
מדברת עם הגר,ששבוע הבא כבר תחשב שינשינית למהדרין.היא אומרת שהיא קצת מפחדת,איך פתאום זה כבר הגיע,שזה אוטוטו מתחיל.
מדברת עם רוני שלי,שעברה כל כך הרבה ולא מעט קשיים ובכל זאת גם היא נמצאת עכשיו על קו הסיום,ביחד עם כולם-בעצם,היא כבר חצתה אותו.
עכשיו זה מעבר לקו הסיום,אבל היא עדיין שם,בעצם,כל החבר'ה של הש"ש עדיין שם-
במסלול ההוא שחישבנו לעצמנו,עוד כשהיינו ילדים קטנים וצעירים בני 15,מלאים וחדורים במוטיבציה להדריך,לחנך,לשנות את העולם (או שלפחות אני חשבתי ככה,בניסיונות החוזרים ונישנים שלי לא לגרום לחניכות שלי להפוך להיות אדישות וסנוביות אחת לשנייה כבר בגיל צעיר.האמת שדי הצלחתי,בסופו של דבר).
יום ראשון אני נוסעת לסיני עם המשפחה.סופסוף. זה משהו שרציתי לעשות כבר לפני כל כך הרבה זמן.
אבל המשפחה שלי "מפגרת" אחרי כולם.זו לא אשמת אף אחד,באמת שלא.
הכל מגיע עכשיו,טיפין טיפין.אז סופסוף אנחנו גרים בבית משלנו שאנחנו בנינו ותיכננו וסידרנו,ויש לנו משכן קבוע והכל מסודר ולא חיים באי ידיעה הזו של כמה זמן מראש נגור כאן,כמו כשגרנו בשכירות.
סופסוף המשפחה שלי היכתה שורשים.רק שחבל מאוד שזה הגיע שאני הייתי בת 17 וחצי.
ולסיני,און דה רקורד,אני מגיעה "רק" בגיל 18 בפעם הראשונה בחיי,משהו שלפי החֵברה שגדלתי בה צריך לעשות מקסימום בגיל 7 או 8.אז אני נסעתי לחול בפעם הראשונה בגיל 14.גם לא לפי ה"קוד".
אבל כבר ממזמן אמרתי שאני לא הולכת לפי הקוד הזה,והוא בעצמו דפוק,אז ממה אני מבקרת?
אולי בגלל ההרגשה הזו של ההחמצה שמלווה אותי.מצד אחד יש את הרצון להתמרד ולהגיד שאני לא נוסעת עם ההורים שלי-אני בת 18 וגדולה וילדים בגיל שלי נוסעים לסיני כבר לבד,עם חברים.
מצד שני,זו ההזדמנות שלי לנסוע לסיני,אולי חד פעמית.למה לי לבזבז אותה?
אז אני נוסעת,לסנטה קתרינה ודהאב,לשבוע.
רצה הגורל וזה יוצא בדיוק בתאריכים של הקורסים התנועתיים של הצופים.מין סימבוליקה שכזו שרק מראה כמה שאין לי קשר ואין לי שום אפשרות לקשר עם היישות הזו,שפעם הייתי מחוברת אליה מכל מקום אפשרי שקיים אצלי,לרבות המוח.
עמית רצתה שאני אנסע איתה,אבל אני כאמור,בסיני,כך שהתוכניות ניגנזו.שוב,לצערי.
ואם תחושת העלבון הזו לא מספיקה,מוסיף המסע המטורף הזה שלי במחוזות השכול.
השכבה שלי בבי"ס ספגה במהלך התיכון שלוש אבדות.שלושה תלמידים מהשכבה שלא סיימו איתנו תיכון.
שני בחורים ובחורה אחת.הבחורה נפטרה ממחלה,והבחורים,כמה סימבולי-בתאונות דרכים.
אחד כשהיינו בתחילת כיתה י"א,ואחד ממש בסוף כיתה י"ב,שנייה אחרי תחילת עונת הבגרויות.
לכל אחד מהם הקימו חבר'ה מהשכבה שלי אתר הנצחה.כל אחד בא וכותב שם,וזה נעשה מין סוג של אתר הודעות-כל אחד מהחברים בא ומשאיר לו מסר,כמה שהוא מתגעגע ומעדכן אותו.
ובשבילי,שאף פעם לא הייתה קשורה לשכבה שלה,גם מכורח וגם קצת מרצון (בעקבות הכורח),זו גם אפשרות להתעדכן,בנוסף להרגשה הנוראית הזו בפנים.
כואב לקרוא הודעות של חבר'ה מהשכבה שלך,שפעם היית רואה כל יום ואפילו עם חלקם היית בקשרים טובים ואפילו מעבר,ולהבין עד כמה התרחקתם.
וזה מוזר להבין שאנשים כבר בצבא.זה מוזר לחשוב שג'מית,שמבחינתי רק אתמול חזר מאמריקה,כבר בצבא,אפילו שהוא אחד האנשים שבאמת לא הייתי קשורה אליהם.
אבל עדיין,זו תקופה כל כך ביזארית,כל כך מוזרה.
ואני חשבתי שכבר השלמתי עם זה-לא רק עם הקטע של האובדן של החבר'ה האלה מהשכבה שלי,שהוא התמודדות יומיומית והיום כבר הרבה פחות כואבת,
אלא יותר עם העניין שאף פעם לא הייתי חלק מהם,וגם כשניסיתי ברבות הזמן "יצאתי בחוץ",
והדבר שמרגיש הכי בוער וחזק-זה העלבון,הצביטה בלב הזו,
שמכורח הנסיבות (ובעיקר האנשים) לא הגעתי לקו הסיום שתיכננתי אליו מבחינת הצופים,
אבל מצד שני-סופסוף נפטרתי מהם.סופסוף.
ואת קו הסיום הזה של התיכון אני עברתי סופית,ומרצון.
את החברים שלי אני כבר מצאתי ועדיין מוצאת.
אבל אני יודעת על מקום אחד שאני אף פעם לא אלך לנסות לחפש בו חברים בשבילי,מכרים,ידידים או סתם אנשים טובים-
ספר המחזור של השכבה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
