Life Is A Show

לא טוב לי.

סוף הקיץ ובמקום לפרוח אני נובלת.

אני רוצה לבכות,אני רוצה לברוח.

לא להיות כאן יותר.

נכנסת לפינה האפילה שלי ולא רוצה לצאת ממנה.

רוצה חיבוק.

רוצה את החברים שלי שפתאום נעלמו.שבוע אחד והכל נעשה מוזר.

לא רוצה שהדברים יישתנו.

האחד בספטמבר מגיע....זה חופש! אבל בעצם לא!

אבל בעצם....אין לי ביצפר! זה אומר שיש לי חופש!

ושוב יש צעקות

וכעסים

ומריבות

ואכזבות

ובכי שמצטבר בפנים וצורב כל כך בגרון,ואני לא מצליחה להוציא אותו.

רע לי,ראבאק.

אני חולה מבפנים.פשוט מבפנים.

אני רוצה ללכת למקום אחר

כל הסנאריו חוזר על עצמו מחדש.

איך הייתי תמימה כזו,בילדותיות הכובשת שלי הזו,

שחשבתי שמשהו השתנה,לטובה,לתמיד?

ואני בוכה.

לפחות גם זה משהו.

עמית,איפה אתה כשצריך אותך.כל כך הרבה תיקוות תליתי בך,כנראה שבצדק.